אפרים זינגר, מנכ"ל הוועד האולימפי בשמונה השנים האחרונות, בכלל היה אמור להיות חזק במפלגת העבודה. חבר כנסת, אולי אפילו שר (לשעבר). היום, הוא ממש לא מצטער שזה לא קרה, במקום פקידי מדינה אפרוריים יש לו חיילים ספורטיביים ממושמעים (בדרך כלל) שמביאים לו ולנו כבוד. ואם מי מהם עושה קצת בלגאן פה ושם, אל דאגה. זינגר כבר יישר אותו. לטובתו.
הוא עבר שתי אולימפיאדות והשלישית בדרך. הרביעית, בעוד 5 שנים בסין, תגיע גם תגיע. הוא אוהב את העבודה שלו, גאה בה ומשתדל לעמוד בקריטריונים שהציב לעצמו. השם שלו אולי אינו מוכר כמו זה של הבוסים מעולם הכדורגל ואפילו הכדורסל, אבל אפרים זינגר, בטח כשאנחנו פחות משנה וחצי לפני האולימפיאדה, הוא אחד האנשים החשובים והחזקים בספורט הישראלי.
הבעיה - הספורטאים לא מתנהגים כמו ווינרים
- עוד שנה וחצי אולימפיאדה. מה קורה, מה חדש, יש למה לקוות?
"שנה וחצי לפני, אני יכול להגיד שהמצב פחות טוב ממה שהיה לפני סידני ויותר טוב ממה שהיה לפני אטלנטה. מצבנו היה טוב יותר לפני סידני בכמה היבטים, שהמכנה המשותף שלהם הוא שאז כל המערכת הייתה ממוקדת בהכנות לאולימפיאדה. המלצות דו"ח לוין בעקבות אטלנטה מומשו וכל אחד ידע את תפקידו. כל מה שהיה כתוב בנייר בוצע בסופו של דבר. המצב נכון להיום הוא לא כזה. יש חוסר ודאות לגבי דפוסי ההתנהגות של הגורמים השונים".
כשזינגר מדבר על "גורמים שונים", הוא מתכוון למינהל הספורט, שכבר הרבה זמן לא נותנים ל'זיגי' לעבוד בשקט.
- מה לגבי מערכת הציפיות מהספורטאים?
"מערכת הציפיות שלנו מהספורטאים האולימפיים, היא לראות אותם מצטיינים בספורט. מצפים למשהו אחר, להתנהגות אחרת, ליחס אחר. ולכן זה מחייב עבודה יומיומית. יש תזה אולימפית שאומרת 'נכנס את כל הספורטאים בשה התעופה לקראת האולימפיאדה, נלביש אותם במדי הייצוג ונעלה למטוס'. זה לא זה. אם מתעמלת תיפול באולימפיאדה יאשימו אותנו. יגידו 'תראו את הוועד האולימפי, איזה ביזיון של ספורטאי הוא שולח'. לא ידברו על האגודה שלה ודי בצדק. אותו דבר לגבי ההתנהגות של הספורטאים. כל המיכלול הזה מחייב אותנו לעקוב לאחר כולם ובגלל זה אנחנו עושים את הגיבושונים האלה".
- השאלה אם הנסיון של לאחד אותם, באמת יכול לעבוד.
"תראה, זה עבד בסידני. המאמנים לדוגמא, שעומדים בלחץ לא פחות מהספורטאים, הם הרבה פעמים בודדים באולימפיאדה עם הלחץ שלהם. אחרי אטלנטה, הבנתי שחשוב שגם המאמנים ולא רק הספורטאים, יכירו אחד את השני. יחלקו רגשות, יפרקו מתחים. בדרך לסידני כבר ראינו את זה. גם בכפר האולימפי".
- בוא נדבר קצת על הספורטאים של הוועד, שמחפשים כל הזמן את הפרסום, לתת את הכותרת. כי אם לא, הם לא יקבלו חשיפה.
"הספורטאים האישים מסתכלים, על הכדורגל נניח, במידה מסויימת של תיסכול ודי בצדק. ספורטאי שמגיע לצמרת העולמית מקבל חשיפה תקשורתית, חשיפה ציבורית ותמיכה כלכלית של שחקן בליגה השניה או השלישית בכדורגל. צריך כמובן לזכור שכדורגל זה הענף הפופולרי בעולם".
- אבל בניגוד לכדורגל, בספורט האולימפי אנחנו מגיעים להישגים.
"ועדיין רוב תשומת הלב הולכת לנושא הכדורגל ואחר כך זה כדורסל. הסתיימה בסוף השבוע הזה אליפות העולם בהחלקה על הקרח. למה סרגי וגלית, שזכו במקום השישי, בקושי מוזכרים בתקשורת ועל הנבחרת בכדורגל מוציאים מוספים? או אפילו על טניסאי שמדורג ארבע מאות ומשהו בעולם ועולה לגמר בטורניר לא חשוב במיוחד באוסטרליה. אין לי תשובה על השאלה למה זה. לא תמיד יש קורלציה בין הישגים לחשיפה. דבר שני, בגלל היעדר מסורת, הספורטאים שזכו באליפויות עולם או אירופה בענפים האישיים, ואני עושה הכללה, לא למדו להתנהג בהתאם למעמדם, הם לא למדו להתנהג כ'ווינרים".
מה זאת אומרת?
"אתה ככותב ואני כקורא, מצפים מספורטאי להיות ווינר כדי להזדהות איתו. גם אם יש בעיות, צריך ליילל פחות ולשמוח יותר. לא תמיד הספורטאים בענפים האישיים, יודעים למצות את ההישגים שלהם. כדי לזכות בתשומת לב הם מציגים לעתים את הפן של 'סגרו לי את המים, סגרו לי את הברז'. חובב הספורט, אם הוא כבר קורא על ספורטאים אולימפיים, רואה שלאחד אין איפה לישון, לשני ניתקו את המים ולשלישי חברה שלו הרביצה לו. המציאות היא אחרת. חלק מהספורטאים פשוט נגרר לכותרות קלות. צריך להיות ווינר, הם צריכים לחשוב כמו ווינרים. "בישראל אין אחד שמתקרב אליי ובעולם יש בודדים שמתקרבים אליי. אני הכי טוב כי השגתי את זה בזכות העבודה הקשה", זאת מחשבה של ווינר. מה לעשות שגם ווינריות מבחינת התנהגות וגם לוזריות, אלו דברים מדבקים".
מקלינטון עד לוסטיג
אפרים זינגר גדל בכפר סבא. הוא נהנה לספר על הימים שבהם היה שחקן כדורעף לא מוצלח במיוחד ועל הילד של המאמן, שהיה מביא לו כדורים. לילד קראו גילי לוסטיג והיום הוא ראש היחידה לספורט הישגי. זינגר אוהב את לוסטיג, חושב שהוא איש מקצוע מצויין. הוא אוהב את האנשים סביבו שורשיים, כאלה שגדלו על אהבת הארץ.
הוא הסתובב לא מעט בעולם, מטייל הרבה במדינה הקטנה שלנו וחושב, שלמרות שכולם אומרים שהם רוצים לעזוב, אין הרבה מקומות כמו שלנו. הלב כחול-לבן, אבל ערכי המשמעת האישית והווינריות עליהם הוא מדבר כל הזמן, הם ייבוא אישי מארצו של הדוד סם. זינגר עשה את התואר השני שלו בתקשורת בבוסטון, ושם כנראה התאהב בדרך האמריקאית. מוסר העבודה שלהם הדליק אותו, והיה כמובן את המפגש עם מושל ארקינסו.
- נראה שאתה איש של ארץ ישראל היפה. פטריוטיות זה פאסה, לא?
"אני מת על המקום הזה. אני אוהב ללכת לאיבוד במקום הזה של הארץ שלנו. זה שלי פה ומה ששלי זה הכי טוב. לפעמים אני מסתכל מסביב ונחמץ הלב שהרבה אנשים לא מבינים כמה יפה פה".
- ובכל זאת, את לימודי התקשורת שלך עשית בבוסטון.
"זאת הייתה תקופה שלמדתי בה המון. הכרתי אנשים מעניינים, נחשפתי לקמפיין הראשון של קלינטון. היה מרתק להסתובב בחברת האנשים הללו. לקראת הפריימריז של המפלגה הדמוקרטית הוזמנתי על ידי מגייס הכספים למפגש של האנשים עם מושל ארקנסו, ביל קלינטון. באתי אליו הביתה. ישבו שם בבית 20-18 איש, כאשר אני הזר היחיד. שאלו אותי למה לא הבאתי מצלמה. אחר כך ראיתי אותו עוד כמה פעמים וזה היה מרתק לראות את תהליך העבודה. זאת הייתה מקצוענות לשמה".
- תפרט
"במערכת מורכבת, לא כל אחד יודע הכל. לא בושה להגיד 'בזה אני לא נוגע כי הוא יותר טוב ממני'. לפעמים גם מישהו שכפוף לי, צריך לקבל החלטות לגבי משהו, כי הוא מבין בזה יותר טוב ממני. אני מאוד מעריך את תרבות העבודה ואת תרבות הניהול האמריקאית. מצד אחד המון עבודה, מצד שני המון חיסכון בביזבוז זמן.
"את השיטה הזו אני רוצה ליישם פה. הזרוע המקצועית, היחידה לספורט הישגי פותרת את הבעיות שקשורות אליה. לפעמים שואלים אותי על הקריטריון הזה או על הקריטריון ההוא. אני אומר להם שבשביל זה יש את מי שבעיניי הוא איש המקצוע הטוב ביותר בארץ בתחומו, גילי לוסטיג, ושהוא יענה להם על התשובות. בשביל זה הוא מקבל משכורת".
פרס חסם, המודעה בעיתון פתחה עתיד חדש
זינגר אוהב לדבר על פועלו בוועד האולימפי. על עצמו, לא כל כך. רק אם ממש לוחצים. בצעירותו היה פעיל דינמי בתנועת 'השומר הצעיר', ולאחר שסיים את קריירת הכדורעף שלו, קיבל כמעט בטבעיות את תפקיד רכז הספורט בעיריית כפ"ס. תמיד הרגיש נוח קרוב ככל האפשר למוקדי הכוח ואחרי שחזר מהלימודים בבוסטון נהיה מעורב למדי בנעשה במפלגת העבודה.
בבחירות של 92', על פי התכנית, הוא היה אמור להיכנס לכנסת, אבל שמעון פרס, שניסה לקדם את מקורביו, ביילין ביניהם, חסם את דרכו. לזינגר זה הספיק כדי לוותר על הפוליטיקה ולחפש לו ממלכה משלו. ב-95', שנה לפני אולימפיאדת אטלנטה הוא מצא בעיתון פרסום על מכרז ל-"ראשות הוועד האולימפי". מבין 70 שהציגו מועמדות, נבחר הכפר סבאי. מאז הוא בעל הבית של הספורט האולימפי בישראל.
גם על התקופה בה ישב בשבי הסורי תקופה של שמונה חודשים הוא ממעט לספר. הוא לא רואה את הקשר לעבודתו כיום, וכבר אז, אחרי השבי ורק בתחילת דרכו באזרחות, לא ראה לנכון לייחס חשיבות לעובדה שחי שמונה חודשים בתוך סיוט של אי ודאות. גם כשהוא נאות לתאר את מה שקרה, הוא מסתפק בציון יבש של העובדות. משפטים קצרים. בלי דרמה, בלי סיפורי גבורה.
"התנדבתי לעלות לחרמון ביום כיפור ולהחליף חבר.הייתי אז חייל במודיעין, צעיר מאוד, קצת אחרי הטירונות. בראש השנה נשארתי חג וביום כיפור יצאתי. העדפתי ללכת לבסיס, גם כי החברה היתה שם, ורס"ר הבסיס ביקש ממני להתנדב לעלות לחרמון. בצבא אתה אמנם לומד לא להתנדב, אבל ככה זה.
"הגעתי לשם בערב יום כיפור. אווירה של חג, כולם צמים, ואמרו לי שיסבירו לי איפה הצפון ואיפה הדרום מחר. למחרת בצהרים, הסורים התחילו להפציץ. התחפרנו ל-24 שעות בתוך מחילות. הוחלט לצאת החוצה מבלי לדעת בכלל מה קורה שם. לי לא היה מושג מה קורה. יוצאים החוצה, אש תופת. אנשים נהרגים. נכנענו.
"בדרך לשבי הסורי היינו שבועיים עם ידיים קשורות ועיניים מכוסות. חקירות בלב דמשק, עינוים, חקירות. תחושת אי ודאות חזקה. כשחזרנו הביתה, רציתי להגשים את החלום שלי דאז ולעשות קורס מד"סים בווינגיט. התנאי שלי היה שאף אחד לא ידע את העבר שלי".
- וכשאתה מסתכל היום על תמונות השבויים האמריקאים?
"אני יודע מאיפה הם באים, מה עובר עליהם ובניגוד אליהם, אני יודע גם מחכה להם בעתיד".
- ומה אתה אומר עכשיו על הדרך האמריקאית?
"התחושה שלי היא שהאמריקאים יודעים מה הם שהם עושים. גם עם התקשורת הם משתמשים מבחינתם בדרך לא רעה. המבחן, כמו אצלנו, הוא בתוצאה. לא מסתכלים בדרך אם סגרו את המים או פתחו את המים, מסתכלים בסוף".
- ונסיים בנימה אחרת לגמרי. יהיה לנו זהב באולימפיאדה הבאה?
"מה אתה חושב?"
- אני חושב שכן.
"תקווה שווה זהב. אולימפיאדה היא הדבר הכי מרתק: יש את הבמה, יש את המשתתפים, יש את התפאורה והתסריט נכתב תוך כדי. בניגוד לסרט או הצגה, אף אחד לא יודע את הסוף. אני מקווה שהשחקנים שלנו ידאגו לכך שהסוף יהיה טוב".
- ומיהם השחקנים הראשיים?
"גל פרידמן כמובן, מישה קלגנוב. הם כבר היו שם, הם היו בסרט הזה. אודי גל וגידי קליגר, אריק זאבי. מבין המתאבקים, איבסייצ'יק וביילין. אלכס אברבוך ביום טוב, מסוגל להצטיין ודנילוב בקליעה. כל אחד מהם יכול ביום טוב להביא זהב".
רשמנו.