"אלון היה בצעירותו כדורגלן בהפועל בת ים, בית"ר יפו ונווה גולן. הוא סיים לימודים במכון וינגייט היה מורה לספורט ומאמן ילדים במחלקות הנוער של גדנ"ע ת"א, ירמיהו חולון והפועל תל אביב. הוא ואשתו אהבו לטייל בעולם. הם יצאו לטיול מאורגן ומאובטח במצרים. בשמונה באוקטובר באלכסנדריה מאבטח הטיול שלף אקדח והתחיל לירות בישראלים".
את הדברים הללו אומר אבי שמלי, אביו של אלון שמלי הי"ד. סיפור הירצחו של אלון עלה לכותרות בתקשורת ודעך כמעט מיד. זה קרה ב-8 באוקטובר 2023, המדינה עדיין רעשה וגעשה מאירועי השבת שלפני כן. סערה רדפה סערה, האירוע במצרים היה "רק" עוד טרגדיה ברצף של ימים נוראיים למדינת ישראל ואזרחיה בארץ ובחו"ל. מעט יותר משנה חלפה, ואביו של אלון, אבי, עדיין לא יכול להירגע: "אשתו של אלון נעמדה מול הרוצח ומול האקדח, אבל הוא פלט כי אינו יורה בנשים, ירה והרג את אלון שהלך לעולמו בן 34 שנים. עד היום אנחנו לא יודעים משום גורם ישראלי מה עלה בגורלו של הרוצח השפל".
אלמנתו של שמלי מור סיפרה ב-23 באוקטובר, כשבועיים לאחר האירוע, בריאיון לקלמן ליבסקינד ואסף ליברמן ברשת ב': "הייתה הרבה אי ודאות סביב הפיגוע. עברתי התעללות בבית החולים. עבדו עליי שהוא חי, נעלו אותי בחדר צדדי. הם לא נתנו לי להתקשר לאף אחד, לשום גורם מהארץ. הם כל הזמן תמרנו אותי. אמרו לי 'תשתי מים וניקח אותך לבעלך'. הם לא לקחו אותי. בדיעבד, הבנתי שהם ביצעו נתיחה לגופה אחרי המוות - ללא רשותי".
אלון שמלי היה אחד משני ילדיו של אבי שמלי מרעייתו הקודמת. מרעייתו הנוכחית שרי יש לו בן בשם זיו. אלון ז"ל היה, כאמור, קשור לענף הכדורגל - ממש כמו אביו, שהיה כישרון גדול שנקטע באבו ועוד לפני הטרגדיה עבר סיפור חיים לא פשוט כלל.
אבי שמלי נולד בישראל ב-22 באוגוסט 1958 להורים שעלו מסופיה, בולגריה. "כנער הדרך הובילה אותי אוטומטית למגרש מכבי יפו, ביפו השפה הבלתי רשמית אז הייתה בולגרית. הייתי מאוד כשרוני, המאמן אברהם בכר העלה אותי מהנערים היישר לנוער ולבוגרים. בהמשך בכר עזב וצ'וצ'קו לוי הציב אותי בבוגרים בקישור. לא שותפתי הרבה, ביקשתי מהמאמן להחזיר אותי מהספסל לנוער והוא נענה. מאמן נבחרת הנוער הזמין אותי לנבחרת , השתתפנו בטורנירים בגרמניה בעידן הקפטן איתן בודניוק. עמנואל שפר החמיא לי ובראיונות לתקשורת הכתובה אמר כי אני בדרך לעמדת הבלם של נבחרת ישראל לשנים רבות".
בלם ומוצי ליאון מגן שמאלי?
"מוצי הגדול היה אז הבלם יחד עם מוני ניניו. ביקשו ממנו לשוב לעמדת המגן השמאלי, אני המשכתי עם ניניו כבלמים".
הוא זוכר את המשחק המפורסם שבו מכבי יפו כמעט גרמה להפועל באר שבע לאבד את האליפות. "המשחק האחרון של עונת 1975/6 היה בווסרמיל נגד באר שבע, שהספיקה לה נקודה לתואר. השחקנים שלהם ביקשו והתחננו אלינו שנאפשר להם להבקיע. לא עברנו את קו האמצע, אבל הובלנו 0:1 מגול של ארואטי וניצחנו. המשחקים לא שודרו בשירים ושערים, הייתה דממה של דקות ארוכות עד שאוהדי באר שבע פרצו לדשא והרימו אותנו על כתפיים. הם זכו באליפות לאחר שביתר ירושלים הפסידה למכבי תל אביב".
ואז הכול הפך לסיוט בקריירה שלו. "פגעה בי מחלת ניוון השרירים בדרך לשיא שלי ככדורגלן. המחלה פוגעת בעצבים ומשפיעה על השרירים. אבא לקח אותי לפרופסור קונפורטי. זה התפשט מהרגלים עד לצוואר, נלקחתי לשיקום ולפיזיותרפיה, לא הזזתי ידיים ורגליים. הבשורה הייתה שיש מי שמחלימים בצורה מסוימת. עבדתי קשה תקופה ארוכה עד ששבתי ללכת באופן קל".
הוא התנדב לחיל האוויר ("הייתי בקבע 36 שנה עד לגמלאות"), ואז חזרה המחלה. "לפני 20 שנים הייתה נסיגה גדולה אצלי, נאלצתי ללכת עם מכשירים. לפני 3 שנים נפלתי, פיקת הארבע ראשי ניתקה וניתוחים לא פשוטים. אני נעזר עכשיו בהליכה עם קב, איפה אני ואיפה החלומות על כדורגל".
הוא חוזר בעצב לימים הארורים של השנה שעברה. "יש לי שתי נכדות במושב ישע שהיו בזמן המתקפה של החמאס 30 שעות עמוק בתוך הממ"ד. קשה לי מאוד, אנחנו לא יוצאים לבלות, אבל מנסים להמשיך להיות נורמליים. בבית לא מפסיקים לדבר על אלון. הרצח ואיבוד הבן איתנו כל הזמן".
מור מוסיפה: "עושים הכול כדי להנציח את אלון. בבית הספר ראשונים בבת ים בו לימד הוקם אולם על שמו, יש טורניר כדורגל על שם אלון וראש העיר צבי ברוט נטע בשדרה עץ על שמו וזכרו של אלון. בהפועל תל אביב יש קבוצת נערים ב' מרכז שנקראת הפועל אלון שמלי, וגם קבוצת נערים עם צרכים מיוחדים 'שווה בריבוע' עם סמל של אלון על החולצות. אבי, שרי ואני הולכים בכל שבוע למשחקי שתי הקבוצות. אני מנסה להשיג מידע על הרוצח, אבל במשרד החוץ טוענים כי המצרים אינם משתפים פעולה. זה חוסר אונים שלי, בדיוק כמו ברגע ההוא שבו הרוצח עמד מולי עם אקדח שלוף ולא ירה בי".