אדו-קוטבי: איך תשפיע עזיבתו של המנהל המקצועי על ארסנל?

שני ממים ליוו את אדו גאספר כמנהלה הספורטיבי של ארסנל לאורך החמש השנים האחרונות. הראשון הציף את הרשתות כשאוהדי ארסנל היו מבסוטים מהפעולות שעשה ומההחתמות שלו. בתמונה שהעלו בכל פעם שהוחתם שחקן, למשל, אדו נראה עומד מעל גריל עם סיגר בפיו, בזמן שהוא מכין סטייקים. נראה כמו הבוס של העולם.

המם השני הופיע כשאוהדי ארסנל התאכזבו ממנו, למשל כשלא הצליח לסגור עסקה או כששחקן שהיה מועמד לארסנל הצטרף לקבוצה אחרת. זה היה וידאו שלו מסניף את כפות הרגליים של בתו הדוגמנית - כשאשתו לידם. נראה היה שהוא בהיי מהאירוע המוזר.

אדו, לטוב ולרע, היה האדם הכי חשוב לאוהדי ארסנל בהנהלת הקבוצה, ולכן גם זכה ליחס הדו-קוטבי הזה.
השבוע הודיע על עזיבתו והאוהדים כעת מנסים להבין מה המשמעויות של העזיבה על הקבוצה - בהווה ובעתיד.

כדי להבין את מה שקורה עם ארסנל צריך להבין איך ההנהלה של המועדון בנויה. סטן קרונקי הוא הבעלים של ארסנל אבל לא מנהל אותה בפועל. בדירקטוריון של ארסנל יש את בנו ג'וש - היו"ר - שמנהל את אימפריית הספורט של אביו אבל אינו איש כדורגל. טים לואיס הוא האיש המקורב ביותר למשפחת קרונקי ומשגיח מקרוב על הקבוצה שהוא אוהד מילדות. הוא עו"ד אנגלי שמתמחה במיזוגים ויודע לספר שאבא שלו לקח אותו לפגישה עם בכיר בחברת הנפט BP, ובה התרשם שאותו בכיר היה גם עורך דין וגם רואה חשבון. מיותר לציין שהוא לא איש כדורגל.

לורד האריס אוף פקהאם - כפי שאפשר להניח מהשם - גם אינו איש כדורגל, אלא יורש של אימפריית שטיחים והיחיד מקבוצת הבעלים של ארסנל בימי הייבורי שנשארו במועדון. ריצ'רד גארליק הוא המנכ"ל ולמרות שהוא איש מאוד מחובר בעולם הכדורגל, לשעבר בכיר בפרמיירליג, הוא אינו איש כדורגל. גם ג'יימס קינג, לשעבר בכיר במחלקת השיווק של ארסנל שעבד גם באיגוד הכדורגלנים הבריטי ומונה ל"אחראי מהלכי כדורגל" בארסנל אינו בדיוק איש כדורגל.

אדו גאספר היה היחיד מבין כל אנשי ההנהלה של ארסנל שנחשב לאיש כדורגל מובהק. הוא היה שחקן המועדון, היה מנהל נבחרת ברזיל ובחמש השנים האחרונות היה הכוח המניע של המהפכה שעבר המועדון כמנהל הספורטיבי שלו.

אדו, שהיה ידוע ברחבי עולם הכדורגל כאחד האנשים הנחמדים והכריזמטיים ביותר בארסנל בפרט ובכדורגל האנגלי בכלל, היה "הדבק" בהנהלה. האיש שמקשר בינה לבין המאמן הראשי מיקל ארטטה, האיש שמתווך בין המטרות העסקיות והכספיות למטרות הספורטיביות, האיש שהיה יכול להרים טלפון לכל מנהל ספורטיבי אחר בעולם הכדורגל ולקשקש איתו במשך דקות ארוכות על הא ועל דא ועל השחקן בן ה-18 שארטטה מביע בו עניין.

אדו, שדובר כמה שפות וג'ייסון אייטו, עוזרו הצעיר, היו היחידים בקשר ישיר עם ההנהלה עם ניסיון בגיוס שחקנים ואנשי מקצוע. היחידים עם הבנה של שוק העברות השחקנים וקריאת נתונים והבנת דאטה (לארסנל יש חברת אנליטיקס משלה, StatDNA). מועדון כדורגל לא יכול לתפקד ברמה הכי גבוהה בלי אנשים כמו אדו. ובהנהלה של ארסנל כיום, הנהלה שבנויה מנאפו-בייבי מיליארדר מאמריקה, עו"ד אנגלי, לורד בריטי ואיש עסקים אנגלי עם יותר הבנה בתעשיית המשקאות הקלים מאשר בתעשיית הכדורגל, צריכים עכשיו לקבל החלטה שתשפיע באופן משמעותי על איך ארסנל תיראה על הדשא.

מדוע אדו עזב את ארסנל? כנראה שיש לא מעט סיבות לעזיבתו הפתאומית. מדווחים שרצה להחליף את וינאי ונקהייטשאם כמנכ"ל ולא קיבל אפילו את הצ'אנס להציג את מועמדותו בפני הנהלת ארסנל. יש דיווחים על כך שמערכת היחסים בינו לבין מיקל ארטטה התחילה לחרוק וסביר מאוד להניח שהתפקיד שאבנגלוס מרינאקיס - הבעלים של אולימפיאקוס, נוטינגהאם פורסט וריו אבה הפורטוגלית - הציע לו היה, מבחינת הברזילאי, תפקיד שהוא לא יכול לסרב לו: להיות "מנכ"ל הכדורגל" של רשת הקבוצות של מרינאקיס ולקבל שכר גדול פי 3 ממה שקיבל בארסנל. וייתכן שאחרי שבנה את הקבוצה מחדש והותיר אותה עם שלד שחקנים צעירים שחתומים על חוזים ארוכי טווח, הגיע אדו לתחושת מיצוי.

בכל מקרה, ארסנל - חודשיים לחלון ההעברות החורפי, שעשוי להתגלות כקריטי - צריכה עכשיו למצוא מחליף לאדו. ייתכן שיהיה מחליף מבפנים - אולי אייטו, שמוערך מאוד בתוך המועדון - או אולי מישהו כמו סיימון רולפס, שהוביל את לברקוזן לאליפות היסטורית, כמנהל ספורטיבי חדש.

לפי העיתונאים שמסקרים את ארסנל, מיקל ארטטה יהיה משמעותי מאוד בבחירת המנהל הספורטיבי החדש. ייתכן שזה השלב בו ארטטה, עדיין רק בן 42, יקח את ארסנל קדימה או יתקשה לעשות את הצעד הגדול הבא לעבר אליפות. השנה או בשנים הקרובות, זו צומת דרכים משמעותית עבור ארטטה - מי, שעם כל הכבוד לאדו, יצר תרבות חדשה בארסנל אחרי שנים של לוזריות אינהרנטית.

כשארסנל עוד היתה קבוצה של ארסן ונגר, טרוי דיני, חלוץ ווטפורד, אמר עליה דברים מאוד ברורים: "חסר לקבוצה הזו ביצים. אני פיזי, מכוער, כל הדברים האלה שהם לא אוהבים. רציתי לראות מי מהשלישייה האחורית שלהם מוכן לאתגר שלי. אף אחד מהם לא היה מוכן. שחקנים אוהבים לשחק נגדם".

שחקני ארסנל באותה תקופה לא יצאו מגדרם בעקבות הדברים הקשים הללו שאמרו עליהם. וזה מובן. באחת מעונותיו האחרונות בקבוצה, ארסן ונגר, הכריז שהוא "קונה מקום שני עשרים שנה קדימה". זו היתה ממש הנפת דגל לבן מול הכסף הגדול של מנצ'סטר סיטי, ואכן ארסנל וויתרה כמעט לחלוטין על כל יומרה להוות תחרות בפרמיירליג.

ואולם, את העונה הזו החל מיקל ארטטה בהכרזה הפשוטה: "אנחנו צריכים לנצח בכל משחק כדי לזכות באליפות". ארסנל כבר לא תנצח בכל משחק העונה אבל תהיו בטוחים שהקבוצה של ארטטה תעלה לכל משחק במטרה לנצח אותו ובאופן כללי, הם גם יהיו עם תוכניות מדויקות לאיך לעשות זאת. וזה השינוי הכי גדול שהמועדון הזה עבר תחת ארטטה.

וזה הדבר המשמעותי ביותר עבור ארסנל. התרבות החדשה הזו. זה גם מה שאמור להכתיב את מינוי המנהל הספורטיבי הבא.

איך משנים תרבות?

בתחילת העונה הנוכחית, פורסם שמיקל ארטטה, מאמן ארסנל, הזמין כייסים מקצועיים למפגש עם שחקניו לפני משחק מול ליברפול בפברואר האחרון. בסוף המפגש, הבאסקי קם מכיסאו וביקש מהשחקנים שלו לרוקן את כיסיהם. רבים מהם גילו שאין להם בכיסים דברים חשובים כמו מפתחות הרכב, הפלאפון או הארנק. ארטטה הסביר שהם צריכים להיות מודעים לסביבתם ודרוכים כל הזמן כדי לזכות באליפות.

הסיפור הזה, מתוך כתבה ב"את'לטיק", נהפך מהר מאוד לוויראלי ובבריטניה השוו אותו לדיוויד ברנט, הדמות של הקומיקאי ריקי ג'רוויס ב"משרד", הגרסה הבריטית. כלומר, ארטטה הושווה לבוס המוזר והקריפ שמנסה ללמד את עובדיו לקחים דרך כל מיני תרגילים וגימיקים מטופשים. ואולם, אין דבר רחוק יותר מהאמת.

תרגיל הכייסים, כמו כל דבר שארטטה עשה בארסנל, הורכב והומצא על ידי אנשי מקצוע ויועצים בכירים שהמאמן הבאסקי משתמש בהם כדי לבנות ולחזק את התרבות שהוא מנחיל במועדון הלונדוני.

מי שהמציא את התרגיל הוא קווין באלוורס, שהיה ראש המתודולוגיה של ארטטה בארסנל עד שעזב לאחרונה. לא מדובר ב"גימיק" אלא "בהפעלה" של המוח כחלק מתוכנית ארוכת טווח של העברת מסרים פסיכולוגיים ומנטליים לשחקניו.

כחלק מהתוכנית ארוכת הטווח של ארטטה לארסנל הוא הסתמך רבות על אנשי מקצוע. מאחראי ראשי למתודולוגיה, דרך מאמן למצבים נייחים ועד למאמן שאחראי לפיתוח אינדיבידואלי של כישורי השחקנים.

כשחושבים על מושגים ערטילאיים כגון "תרבות מועדון" לפעמים קשה לדעת למה הכוונה. לפעמים קשה בכלל לראות שמשהו השתנה. ואולם, במקרה של ארסנל - מועדון גדול שדעך לבינוניות מטרידה וחזר לפסגה תחת מיקל ארטטה - ניתן לראות איך התרבות השתנתה ב-180 מעלות.

שינוי תרבותי מתחיל בדברים הכי בסיסיים. למשל, כשמיקל ארטטה התחיל את עבודתו בארסנל בסוף שנת 2019, האימונים של ארסנל הזכירו מאוד את האימונים שהיו תחת ארסן ונגר במשך יותר מ-20 שנה. אימונים ארוכים שעסקו באלמנטים טכניים וטקטיים.

היום, האימונים עם ארטטה קצרים יותר אבל הרבה יותר אינטנסיביים. יש בהם הרבה יותר ספרינטים והרבה יותר תחרויות. מתחרויות ריצה בזמן הקפצת כדור ועד "מחניים". ארטטה רוצה הרבה יותר אמוציות, אנרגיות ומוטיבציה לנצח בכל תרגיל - בכל אימון.

"הכל מאוד שונה אצל ארטטה", הסביר מיקל מרינו, שחקן ארסנל החדש, לעיתונות הספרדית. "האמת, זה די מדהים. הצוות שלו עושה דברים שאף פעם לא ראיתי בקריירה שלי. אני לא יכול לספר בדיוק מה, אבל בוא נגיד שאין לי מנוחה בין אלמנט לאלמנט באימון. תמיד יש משהו שמאתגר אותך - שכלית ופיזית. ויש כל מיני גירויים ותמריצים לעבוד כמו שצריך. להיות מודע לסביבה שלך, להיות ער".

"ארטטה יציב מטרות רבות", אמר קירן טיירני, מגן ארסנל, לאת'לטיק: "אם זה מספר השערים ממצבים נייחים שהוא רוצה עד סוף העונה ועד דברים קטנים באימונים בשביל לשמור על המוטיבציה. הכל מירוצים, תחרויות קטנות, ושינויים קטנים במטרות הגדולות כדי לשמר את המוטיבציה היומיומית. בכל דבר יש ווינר ויש מי שמפסיד".

השחקנים שלא התאימו לסגנון החדש של העבודה פשוט מצאו את עצמם מחוץ למועדון - אפילו אם הם היו החתמות שיא עם השכר הכי גבוה בסגל, כמו מסוט אוזיל ופייר אמריק אובמיאנג.

• דקלן רייס - 105 מיליון ליש"ט
• ניקולה פפה - 72 מיליון ליש"ט
• קאי האברץ - 65 מיליון ליש"ט
• בן ווייט - 50 מיליון ליש"ט
• תומאס פארטיי - 45 מיליון ליש"ט
• גבריאל ז'סוס - 45 מיליון ליש"ט
• ריקרדו קאליפיורי - 42 מיליון ליש"ט
• יוריין טימבר - 38 מיליון ליש"ט
• מרטין אודוגור - 34 מיליון ליש"ט

אצל ארטטה המסרים שמועברים לשחקנים - כאמור עם מישהו שאחראי למתודולוגיה ועל העברת המסרים בצורה הכי מדויקת ומדעית - נמצאים בכל פינה במועדון, במגרש האימונים קולוני ובאיצטדיון. ארטטה מחבק את ההיסטוריה המפוארת של המועדון ועם המוטו הלטיני שלו "Victoria Concordia Crescit" (הניצחון יבוא מעבודת צוות) הוא כיסה קירות. הוא גם כיסה את הקירות במסרים שכל שחקן של ארסנל חייב לקבל על עצמו.

המילים המודפסות על קירות חדרי ההלבשה של ארסנל הן גם ראשי תיבות:
זהות (IDENTITY) - אינטניסביות (Intensity), משמעת (Discipline), הנאה (Enjoy), דברים שלא מתפשרים עליהם (Non-negotiables), אמון (Trust), שיפור (Improve), קבוצה (Team), אתה (You).

אחדות (UNITY) - ייחודי (Unique), דברים שלא מתפשרים עליהם (Non-negotiables), יושרה (Integrity), מסורת (Tradition), אתה (You).

הבסיס (BASICS) - רחבות (Boxes), התקפה (Attack), מערך (Shape), אינטנסיביות (Intensity), להתחרות (Compete), מצבים נייחים (Set pieces).

לא חייבים להסביר כל דבר אבל מבחינת ארטטה, וזה ידוע לכולם, יש דברים שהוא לא מתפשר עליהם (Non-negotiables) וכל שחקן חייב להבין את זה. מבחינת ארטטה גם, כל שיחה לפני משחק ובמהלך מחצית מתנהלת סביב עניין ה-Basics.

ארטטה יראה לשחקנים שלו אם הם לא קרובים מספיק אחד לשני ולא מייצרים מספיק שטח אחד לשני בתוך המערך שנקבע. הוא יראה להם דוגמאות ספציפיות למתי הם לא היו מספיק אינטנסיביים או תחרותיים. הוא יתמקד בעיקר בפעולות בתורך הרחבה וגם במצבים נייחים. בשיחותיו עם השחקנים ארטטה מדויק, הוא יודע להעניק לשחקנים שלו ביטחון, הוא יודע להדריך אותם בפרטי פרטים לגבי הפעולות שהם צריכים לעשות והכי חשוב: כל הדברים האלה ואחרים יטופטפו לתוך המוח של השחקנים בפעילות יומיומית.

את עניין ההנאה, למשל, ארטטה לוקח ברצינות מאוד גמורה. והוא מכין משחקים ותחרויות לשחקנים במהלך השהות שלהם במלונות לפני משחקים. המועדון מקיים ארוחות עם המשפחות. השחקנים מייצרים יחד לימונדה שנמכרת וכספיה הולכים לצדקה. ישנן פעילויות רבות שנועדו לגבש את השחקנים זה לזה ולצוות העובדים במועדון. יש למועדון גם כלבה לתמיכה רגשית ששמה WIN (ניצחון).
תרבות נוצרת על ידי חזרה של אותן פעולות מתוך אותם עקרונות במשך תקופה ארוכה. וזה לא משתנה בגלל רצף של חמישה משחקים ללא ניצחון.

עם כל הכבוד לתרבות, מי שעושה את התרבות ומשמר את התרבות זה אופי השחקנים והעובדים במועדון. זה משהו ששינו בארסנל דרך שוק העברות השחקנים. אסטרטגיית הרכש שונתה לחלוטין. אדו וארטטה עשו זאת.

כשהוחלט לבנות את הקבוצה מחדש, הם ביססו את הרכש שלהם בעיקר על שחקנים עם ניסיון ויכולות מנהיגותיות מוכחות בקבוצות הצעירות ובנבחרותיהם: הקפטן מרטין אודוגור הוא קפטן נבחרת נורבגיה מגיל צעיר, אולכסנדר זינצ'נקו הוא קפטן נבחרת אוקראינה, קאי האברץ הוא סגן הקפטן של נבחרת גרמניה ובגיל צעיר מאוד כבר היה ממלא מקום קפטן בלברקוזן, דקלן רייס היה קפטן ווסטהאם, טאקהירו טומיאסו היה קפטן נבחרת יפן, קירן טיירני הוא ממלא מקום קפטן נבחרת סקוטלנד, וויליאם סאליבה הוא קפטן נבחרת צרפת הצעירה, תומאס פארטי הוא ממלא מקום קפטן נבחרת גאנה וכן הלאה.

שחקני הרכש שארטטה ואדו הביאו לארסנל בשנים האחרונות צריכים לענות גם לסטנדרטים גופניים אחרים.

איימי לורנס, עיתונאית שכתבה כמה ספרים על ארסנל, מסבירה איך האלמנט הפיזי של הקבוצה האחרונה של ארסנל שזכתה באליפות היה מאוד משמעותי בזמנו (2003/04). "כולם בקבוצה הזו היו בעלי יכולת טכנית גבוהה, יכולת למסור את המסירה הנכונה בזמן הנכון ואינטלגנציית משחק גבוהה", היא מסבירה. "אבל לפני משחקים הם היו עומדים במנהרת השחקנים והם גם היו שרשרת אתלטים חזקים, רובם עם גוף של מתאגרפים במשקל בינוני ומעלה". ג'יימי קארגר, שהתחרה נגד אותה ארסנל כשחקן ליברפול, הסביר במילותיו שלו: "ראית אותם עומדים אחד ליד השני במנהרה וזה כאילו הם עלו על המגרש עם יתרון 0-1 עליך עוד לפני שעליתם לשחק".

ואכן, ארטטה מדבר הרבה על "שפת גוף" ו"כריזמה" בשחקנים שהוא מעוניין בהם. "כל שחקן צריך מעין הילה, כריזמה, נוכחות, וזה לא בהכרח קשור לכישרון", הסביר ארטטה כשהחתים העונה את ריקרדו קאליפיורי מבולוניה.

ארסנל כיום במצב פחות מאידיאלי. שילוב של הרבה גורמים - פציעות של שחקנים מובילים, עייפות מצטברת ורצף של משחקים לא קלים. ואולם, ארטטה הבהיר שהוא "מחבק את חוסר המזל" ו"מאתגר את עצמו להצליח למרות הכל". נגד צ'לסי, הקבוצה שלו תצא למגרש בסטמפורד ברידג' כדי לנצח. זה שינוי תרבותי. לא מסתפקים במקום שני ל-20 שנה. רוצים לנצח כל משחק.

כשמשנים תרבות של קבוצה, מועדון, ארגון, חברה, מדינה, זה צריך להיות מהלך הוליסטי שלוקח זמן. הוא דורש התמדה, עבודה קשה, ירידה לפרטים, הבאת מקצוענים ובסוף בסוף בסוף - צריך גם להקרין את הכל החוצה. מי שאחראי על השינוי התרבותי הזה בארסנל היה ארטטה. אדו בהחלט היה משמעותי בבניית הסגל וביצירת האקלים שאיפשרו את השינוי התרבותי - אבל ייתכן שבאמת הגיע הזמן לפנות את מקומו. המנהל הספורטיבי הבא הוא זה שיצליח להעצים אותה עם רכש מדויק ושאפתני. מישהו שמתאים לנחישות של ארטטה.