מאמן בית"ר ירושלים ברק יצחקי עשה שלשום (ב') את מה שקשה מאוד לראות אצלנו במגרשי הכדורגל: הוא הצליח במחצית השנייה להסתיר ולהעלים את העובדה שקבוצתו מצויה בחיסרון מספרי מול מכבי תל אביב, לכן הוא החתום הראשי על ניצחונה הגדול 1:3 בטדי.
כשחושבים על מה שקרה במשחק, המסקנה היא שיצחקי פעל כנראה בניגוד למה שלומדים בבית הספר למאמני כדורגל, כי מעבר לכך שהיה עליו להתגבר על החיסרון המספרי, את המחצית השנייה התחילה ירושלים בפיגור של 1:0, משימה קשה, בטח כאשר היריבה היא האלופה ומובילת הטבלה. בא ברק יצחקי והפך את הקערה על פיה. לא בהסתגרות מבוהלת, אלא ביצירת התקפות, שגברו דווקא לקראת סיומו של המשחק. עקבתי אחריו לאחר כל שער שהבקיעה בית"ר ויצחקי לא קפץ לשמיים, אלא נותר מאופק, בפאסון של מאמן גדול, כזה היודע מה הוא עושה.
ואם הוא האדריכל להישגה של קבוצתו, הרי הייתה לה הפעם גם את מה שאי אפשר לקנות בשום בית חרושת, סופרמרקט או מכולת, הייתה לה "הרוח הבית"רית". תתפלאו, אבל יש דבר כזה, היא מתבטאת בנחישות ובאמונה המוחלטת בכך שהפסד למכבי תל אביב לא צריך להיות גזירת גורל. לפיכך, גם ב־1:2 חתרה בית"ר ל־1:3, ואף עשתה אחר כך כל מאמץ להגדיל עוד יותר את התוצאה. מהפך שכזה הוא נדיר במחוזותינו. דווקא על קבוצת מכבי תל אביב הגאה, נגזר הפעם לשלם את המחיר.
בסיומו של המשחק כבר נזרקה לחלל האוויר המילה אליפות, דבר אופייני לנו כמי שאימצנו, ולא רק בכדורגל, את הסיסמה, או סקנדל או פסטיבל. יצחקי, שנותר צנוע, והזכיר בכנות את המחצית הראשונה, הטובה יותר של מכבי תל אביב, יודע שהתפארות מוקדמת היא בחזקת טעות קריטית, העלולה להוציא את שחקניו משיווי משקלם. זה בדיוק הדבר שממנו ברצונו להימנע, וטוב שכך.
תנו לברק לעבוד ולהראות מה עוד יש לו להציע לכדורגל. רק תנו למיוחד הישראלי לעבוד בשקט.