העבר קם לתחייה: הסדרה שמחזירה לאמריקה את הצבע לפנים

בימים האחרונים, לרגל ציון 20 שנה להסרת הקללה הארוכה, עלתה בנטפליקס המיני-סדרה "הקאמבק: בוסטון רד סוקס 2004", שמנציחה את אותו חודש אוקטובר הלא ייאמן, במהלכו קבוצת הבייסבול שברה בצורת של 86 שנה וזכתה בוורלד סיריס. לפני כן, בסדרת גמר החטיבה, הרד סוקס עשו מה שלא עשתה אף קבוצה מעולם לפניהם או אחריהם בענף, מחקו פיגור 3:0 וניצחו 3:4 את ניו יורק יאנקיז.

נקודת המפנה בסדרה מול היאנקיז הגיעה באינינג (סיבוב) התשיעי והאחרון של משחק 4. הקבוצה מניו יורק הובילה 3:4 בדרך לסוויפ, כששחקן הרד סוקס דייב רוברטס גנב בסיס על הסוגר האגדי מריאנו ריברה, ולאחר מכן רץ לבסיס הבית והשווה ל-4:4, רגע לפני שהמסך יורד על העונה שלו ושל קבוצתו. בהמשך המשחק ניצחו הרד סוקס, צימקו ל-3:1 את הסדרה וניצחו גם את שלושת המשחקים הבאים. זו הייתה גאולה עצומה עבור בוסטון, ששנה לפני כן חוותה שברון לב במשחק 7 ביאנקי סטדיום. הגרביים הובילו בבטחה 2:5, היאנקיז השוו ל-5:5 והומראן של ארון בון שלח אותם לוורלד סיריס.

איך קשורים הרד סוקס לוורלד סיריס בין לוס אנג'לס דודג'רס ליאנקיז שייפתח הלילה בדודג'רס סטדיום? הם לא, אבל המאמן של הדודג'רס הוא אותו רוברטס. המאמן של היאנקיז הוא אותו בון. עוד אחד מסיפורי המשנה המופלאים שעומדים ללוות את ההתמודדות, שצפויה להיות סדרת הגמר הכי מעניינת, אולי, בשנות ה-2000.

בייסבול הוא המשחק שמייצג את ה"פאסט טיים" של אמריקה, מלווה אותה ממלחמת האזרחים, דרך שתי מלחמות עולם ועד היום. הבעיה היא שלמשחק "של העבר" יש גם משמעויות פחות חיוביות. העולם התקדם, הצופים מחפשים משחקים יותר קליפיים ולא אירועים שנמשכים 4-5 שעות. מסיבות אלה הכניסה הליגה לפני עונת 2023 שעון הקצבת זמן למגישים, על מנת שכל התמודדות לא תימשך נצח. זה לא ממש עזר לרייטינג בוורלד סיריס אשתקד, שהיה הנמוך ביותר בהיסטוריה וייצג שפל חסר תקדים. לא עזרה גם העובדה שהקבוצות שנפגשו בו, טקסס ריינג'רס ואריזונה דיאמונדבקס, לא ממש אטרקטיביות מחוץ לרצועה הדרום-מערבית של ארצות הברית.

הסדרה השנה היא סיפור שונה לחלוטין. באופן כללי בספורט האמריקאי, ניו יורק היא השוק הגדול ביותר ואחריה לוס אנג'לס. באופן ספציפי יותר לענף, היאנקיז הם הקבוצה העשירה ביותר בבייסבול, הדודג'רס מיד אחריהם. הרייטינג, שהיה בדעיכה עוד לפני השיממון הגדול של השנה שעברה, צפוי לקבל הזרקה רצינית של אנרגיה.

איך אנחנו יודעים את זה? ובכן, ההיסטוריה מדברת בעד עצמה. עד כה, הסדרה הנצפית ביותר אי פעם במעמד הייתה ב-1978, אז פגשו היאנקיז את הדודג'רס וזכו לממוצע של כ-44 מיליון בתי אב למשחק. ב-1981 שוב שיחקו השתיים ורשמו ממוצע צפייה של כ-41 מיליון בתי אב. זו הייתה הפעם האחרונה עד היום, 43 שנים אחרי, שקו ה-40 מיליון נחצה באירוע הזה. הן גם לא נפגשו מאז במעמד.

זו הסדרה הכי טובה, הכי מבוקשת, הכי עשירה - וכל זה עוד לפני שהזכרנו את שוהיי אוטני.

בייסבול הוא משחק מלבלב בצפון ומרכז אמריקה וביפן, אבל לא בשאר העולם. אוהד ספורט מהשורה מחוץ למקומות הללו לא יכיר במעמד של שחקן בענף כסופרסטאר. שוהיי אוטני הוא אחד מאותם שחקנים נדירים שנכנסו למיינסטרים אחרי חוזה ה-700 מיליון דולר שעליו חתם בדודג'רס לפני פתיחת העונה הנוכחית, והוא שווה כל סנט. היפני הוא שילוב בלתי אפשרי של מגיש-על וחובט-על. בשנה שעברה עבר במרפק ניתוח טומי ג'ון, פרוצדורה רפואית קשה שמונעת ממגישים לעלות לתלולית למשך שנה ויותר. אלא שאוטני, שב-2017 הגיע לצד האחר של לוס אנג'לס ושיחק באיינג'לס האנמיים לפני שעבר לשורות היריבה מהמטרופולין, הוא גם חובט. "גם"? בואו נגיד שהעונה הוא רשם הישג שאיש לפניו מעולם לא הגיע אליו בתולדות הליגה והפך לחבר יחיד במועדון ה-50-50 - עונה עם יותר מ-50 הומראנס (54) ו-50 גניבות בסיס (59). קשה לראות איך הוא לא גורף תואר MVP שלישי בקריירה.

טוב ופרודוקטיבי ככל שיהיה, אוטני לא הגיע לנמושה והפך אותה לגיבורה. הדודג'רס שולטים כבר למעלה מעשור ללא מצרים בבית ה-NL מערב, קודם תחת דון מטינגלי ולאחר מכן עם רוברטס שהחליף אותו ב-2016. מאז 2013 לוס אנג'לס סיימה רק פעם אחת במקום השני, ב-11 הפעמים האחרות היא זכתה באליפות הבית.

לכמה תארי אליפות זה הספיק? אחד בלבד. רוברטס סבל מביקורת לא מועטה, ובצדק, על כך שלא ידע לתרגם את תקופת הזהב הזאת לתארים. ב-2017 וב-2018 הגיע לוורלד סיריס והפסיד, רק ב-2020, עונת הקורונה המקוצרת, סופסוף זכה. את העונה הנוכחית סיימו הדודג'רס עם 98 ניצחונות, הישג מצוין אם לא לוקחים בחשבון את העובדה שמאז 2019 לא סיימו עם פחות מ-100 ניצחונות אף עונה (להוציא, כאמור, את 2020, בה התקיימו רק 60 משחקים. הדודג'רס ניצחו 43 מהם, קצב של 116 ניצחונות בעונה מלאה של 162 משחקים).

לוס אנג'לס פייבוריטית בסוכנויות ההימורים. כשיש פייבוריטית יש גם אנדרדוג, וטכנית היאנקיז נמצאים במעמד הזה, אבל הם לא יכולים להיות אנדרדוג, זה פשוט נוגד את הקיום שלהם כספינת הדגל של הספורט האמריקאי.

ב-1981 היאנקיז הפסידו בוורלד סיריס לדודג'רס ומאז לקח להם 15 שנה להגיע שוב למעמד. ב-1996 הגיע תור הזהב שלהם, עם ארבע זכיות בחמש שנים. איש לא העלה על דעתו שה"הישג" של 15 שנים ללא סדרת גמר יכול לחזור, אבל זה מה שקרה. ב-2009 ניו יורק זכתה בתואר, וזו הייתה הפעם האחרונה שבה הקבוצה הכי מעוטרת ביבשת התקרבה לפודיום.

ליאנקיז אין את אוטני, אבל יש להם כמה וכמה שוברי שוויון, כמו המגיש גריט קול שחזר במהלך העונה מפציעה והפגין את היכולת המצוינת שאפיינה אותו בעבר והחובטים העוצמתיים ארון ג'אדג', שרשם 58 הומראנס במהלך העונה, חואן סוטו וג'נקרלו סטנטון הוותיק, שאחוזי החבטה הנמוכים שלו מעצבנים לא מעט אוהדים לאורך השנים, אבל בפלייאוף נתן עד כה כמה הופעות אדירות. בסדרה עם קליבלנד סטנטון חבט לארבעה הומראנס וזכה בתואר ה-MVP.

אז מה יהיה בסדרה? כאמור, על פניו הדודג'רס עדיפים, אבל ההגשה שלהם לא הייתה דומיננטית השנה. ג'ק פלהרטי מלוס אנג'לס יפתח את המשחק הראשון מול גריט קול. במשחק הבא יגישו יושינובו ימאמוטו, שהגיע בתחילת העונה לדודג'רס תמורת חוזה "זעיר" של 325 מיליון דולר ל-12 שנה והציב מספרים יפים, וקרלוס רודון.

מי תנצח בסדרה, ניו יורק או לוס אנג'לס? כרגע יש רק תשובה אחת ברורה: ה-MLB, ליגת הבייסבול המקצוענית.