אמש (ב') ניצחה נבחרת הכדורגל של איטליה את ישראל בתוצאה 1:4, במשחק שבו אי אפשר לבוא בטענות לנבחרת המפסידה. אומנם הכדור הוא אותו כדור, אבל בכך מסתיים הדמיון בין השתיים.
המשחק נערך באודינה, והסקוואדרה אזורה הראתה בו את כל מה שצריך בכדורגל: מהירות, פיזיות, ולחץ כבד ורציף שמוטט את נבחרת ישראל, בעיקר במחצית השנייה. באותן 45 דקות נראתה במגרש רק נבחרת אחת, איטליה, וניצחונה לא הוטל ספק, גם כאשר ספגה שער מכדור קרן ישיר שבעט אבו פאני.
ייתכן מאוד שתוצאת התיקו 2:2 עם בלגיה דרבנה והמריצה את האיטלקים לא לעצור בניסיונותיהם לתקוף ממש עד שריקת הסיום. לישראל לא הייתה לכך תשובה הולמת. למען האמת, במחצית הראשונה הציל השוער עומרי גלזר, שלושה כדורים מעמדות הבקעה אידיאליות, והרבה בזכותו ספגנו רק ארבעה שערים. גלזר שיחק הפעם על כבודו. כבוד שנרמס בידי רבים מאד בגלל השער האומלל שספג באשמתו במשחק מול צרפת. הוא הוכיח שמקומו בשער אינו צריך להיות מוטל בספק.
העובדה שזהו הפסדה הרביעי ברציפות בליגת האומות - מעמידה את ישראל בפני מצב בלתי אפשרי. מראש היה ברור שבמשחק מול אריות אירופה, גם כאשר כל אחד ייתן את המקסימום שלו, תהיה התוצאה כואבת ואכזרית, ואכן כך קרה, לכן מיד בסיומו של המשחק באיטליה חשבתי על רן בן שמעון, שעליו להתייצב מול המיקרופון ולהסביר מהן סיבותיו של ההפסד. החיוך הדק שהיה לרגע משוך על שפתיו, לא הסגיר את תחושותיו כי שום מאמן אינו אוהב להפסיד ולתרץ את ההפסד. רן לא הסתבך בתשובותיו ואמר אמת, ללא כחל וסרק.
נבחרת איטליה הציגה אמש את אחד ממשחקיה הטובים ביותר מזו תקופה ממושכת. היא פעלה כמכונה משומנת ומאורגנת. בהתקפותיה היא חיפשה את השער והייתה טובה בהרבה מצרפת, שלפני ימים מעטים גברה על ישראל באותה תוצאה - 1:4. אולי אין לאיטליה עדיין שמות גדולים, אך זוהי נבחרת המצויה בזינוק מטאורי קדימה. לא נבחרת מתגוננת, אלא מלאת אנרגיה, תוקפת בחמת זעם, מפרגנת ומסוכנת. תשאלו את רן בן שמעון, הוא כנראה יסכים איתי לכל מילה.