בסוף השבוע כאשר נבחרת הכדורגל של ישראל הובסה 4:1 בידי צרפת, חוללה יוון הפתעה גדולה, דווקא בוומבלי, בניצחונה 1:2 על אנגליה. אז למה יוון יכולה, ואנחנו לא?
השאלה מתבקשת משום שיחסי הכוחות שבין אנגליה ליוון זהים פחות או יותר ליחסי הכוחות שבין צרפת לישראל, והנה, בשעה שנבחרתנו ספגה בדקותיו האחרונות של המשחק שני שערים שהבטיחו את ניצחונה של נבחרת הטריקולור, הבקיעו היוונים את שער הניצחון שלהם בדקה ה־94, בלונדון, ובכך הותירו את נבחרת אנגליה ואוהדיה פעורי פה.
ניצחון בתוספת הזמן הוא הוכחה לחוסנם הנפשי של שחקני כדורגל, ויש לו אף משמעות מיוחדת, מפני שבדקה ה־87 ספגה יוון שער שוויון שקבע 1:1. לא כל נבחרת הייתה מתגברת עליו במהירות כה רבה, אבל עובדה היא שיוון הספיקה להבקיע שער שני שהעניק לה, כאמור, את הניצחון החשוב והגדול. שוב התברר שבכדורגל אין בטוח ושהכול אפשרי.
חבל רק שכאשר זוהי נבחרת הכדורגל של ישראל, המשפט הזה הוא מחוץ לתחום. אף אחד אינו יכול לחשוב ברצינות על האפשרות שישראל מסוגלת לזכות בשנים הקרובות באליפות אירופה. אולם בדיוק לפני 20 שנה, ב־2004, הייתה זו יוון שקטפה בליסבון את התואר, לאחר שניצחה פעמיים את מארחת המפעל פורטוגל. פעם אחת בשלב הבתים של טורניר הגמר ובפעם השנייה במשחק הגמר.
לאחר ההפסד שנחלה ישראל ביום חמישי האחרון במשחקה מול צרפת, התייצב רן בן שמעון מאחורי שחקניו, תמך בהם והחמיא ליכולת שהציגו. אני חושב שכל מאמן היה עושה בדיוק כמוהו, במיוחד כאשר כבר מחר (ב') תשחק הנבחרת באיטליה. מורל השחקנים הוא מרכיב משמעותי, אבל הוא רק מרכיב אחד. עובדה היא שבינתיים ספגה נבחרת ישראל שלושה הפסדים בליגת האומות ועדיין לא צברה בה אפילו נקודה אחת.
בראשית דבריי שאלתי כאן מדוע יוון יכולה ואנחנו לא? את התשובה תוכלו למצוא בליגה שלנו, בקבוצות הנוער והנערים, ביכולת האתלטית, במהירות, בקצב המשחק, ואפילו בהפסד שנחלה הנבחרת הצעירה 1:0 במשחקה מול אסטוניה.