החלטת פיפ"א שהתקבלה השבוע, שלא להיענות לדרישה של ההתאחדות לכדורגל הפלסטינית והתאחדויות נוספות להשעות את ישראל מהארגון, טומנת בתוכה גם אזהרה להמשך הפעילות הבינלאומית של הכדורגל הישראלי. פיפ"א בהחלטתה מעירה להתאחדות לכדורגל על היעדר הטיפול האמיתי בסוגיית הגזענות. למרות שמדובר באזהרה מטעם פיפ"א, על ההתאחדות לכדורגל ומנהלת הליגה לראות בכך הזדמנות גדולה, לעשות מאמץ משותף ולבנות תוכנית שתצליח לעקור את הגזענות מהמגרשים והיציעים.
בעקבות דברי פיפ"א, הגיע הזמן שההתאחדות והמנהלת סוף סוף יגידו את המובן מאליו, יש גזענות במגרשי ויציעי הכדורגל שלנו. למעשה, לכל אורך ההיסטוריה הספורטיבית הישראלית הייתה קיימת גזענות במגרשי הכדורגל. אשכנזים ומזרחים, יהודים וערבים וגזענות על בסיס צבע עור. חשוב לציין שגזענות היא תופעה שיכולה לחלוף ובעלת הרבה גוונים ופנים. חיים ברעם, בספרו "אדום צהוב שחור", מציין שבשנות ה-40 וה-50 הוא לא זיהה נוכחות של גזענות ביציעי בית"ר ירושלים כנגד ערבים. אבל היום, אין צורך לחדש לכם על מצב הגזענות ביציע המזרחי. לעומת זאת, החוויות שסיריל מקנאקי וברוך דגו ספגו בשנות ה-90 והאלפיים המוקדמות כנראה לא יחזרו על עצמן באותן העוצמות.
הגזענות לא נחה. בכל מקום שבו אין טיפול או מניעה, תופעות גזענות יתעוררו ויצוצו, ולכן יש לפעול תמיד על מנת להעלימה מסדר היום. חשוב לזכור שהכדורגל בכל העולם, ובישראל בפרט, לא שונה. הכדורגל הוא כלי למוביליות ושינוי חברתי. כדורגל יכול להוות בסיס להובלת מהפכה, דוגמת האביב הערבי במצרים, או לחילופין ההצלחה של דידייה דרוגבה לעצב מציאות ביטחונית אחרת בחוף השנהב וזאת אך ורק מכיוון שהוא כדורגלן מפורסם ומצליח. גם בישראל הכדורגל יכול לעשות זאת. למישהו יש ספק שטדי, סמי עופר, בלומפילד וטרנר הם לא מקומות שיכולים לייצר שינוי במוביליות החברתית בישראל?
המגרשים בישראל, נכון להיום, הם עדיין מהמקומות הבודדים בארץ שבהם מתקיים שוויון בין יהודים וערבים. קבוצות הכדורגל בליגות המקצועניות, ואלו שבליגות הנמוכות יותר, הם מקומות עבודה שבהם מתנהלים חיים משותפים. הדבר הזה מתרחש גם ברוב היציעים. אבל בשנים האחרונות, ובמיוחד על רקע המלחמה, המרקם הקסום והמיוחד הזה הולך ומתפורר, ונראה שאין מי שיגן עליו. בין אם אנחנו מדברים על האירועים באצטדיון טרנר במשחק בין הפועל באר שבע לסכנין, שם נשמעו קריאות גזעיות מכל עבר, ובין אם נסתכל בנתוני דוח הגזענות והאלימות במגרשים שמראה כי בעונה שעברה נשמעו 224 קריאות גזעניות במגרשים, המסקנה היא אחת: המאבק בגזענות בכדורגל הישראלי הוא כדור שלג שמתגלגל בכיוון הלא נכון ואף אחד לא מנסה לעצור אותו.
אותו כדור שלג צובר תאוצה וגדל ממחזור למחזור, וממשחק למשחק. המלחמה שמלווה אותנו בשנה האחרונה בטח שלא מסייעת בשינוי השיח, וכמובן שטיפול בגזענות בכדורגל אפילו לא נמצא על שולחן הממשלה. אבל, ולמרות הכל, אפשר להתנהל אחרת. כבר עכשיו יש לקדם מאבק אקטיבי ופרטני במובילי הקריאות הגזעניות ביציעים ולגדוע את נרמול השיח הגזעני שם. אפשר לפעול לשנות את זמני המשחקים לשעות המתאימות עבור משפחות, ובכך לאפשר לקהל מגוון להגיע למשחקים ולייצר אווירה אחרת ביציעים. אפשר להעיר ולגנות, כמו שעשה יו"ר המנהלת, ארז כלפון (ויש לברכו על כך), תקשורת שמשתפת פעולה עם השיח הגזעני. אפשר לפעול על מנת להציע לאוהדים את מה שכל כך מגיע להם - חווית משחק טובה וחיובית, ובעיקר אפשר לקדם ולהטמיע בכל מחלקות הנוער, בתי הספר לכדורגל, ובקרב כל מי שנוגע במקצוע האימון, אמירה פשוטה: בכדורגל אנחנו מכבדים את כולם. על המגרש כולנו שווים.
הכותב משמש כמנהל תוכנית "בועטים את האלימות והגזענות מהמגרשים" מבית ארגון גבעת חביבה לחברה משותפת.