השבוע שעבר על הכדורגל הישראלי היה כל כך עמוס ומטורף וטרגי (עם מותו של אוהד הפועל ת"א, יחזקאל יעקובי ז"ל, באמצע משחק הליגה מול רעננה השבוע) - עד ששכחנו איך הוא נפתח - בפארסה ניהולית נוספת של בני סכנין. למי ששכח או סתם לא התעניין, סכנין פישלה עם כמות הסדרנים שהיו צריכים להגיע למשחק הליגה שלה מול אשדוד - ורגע לפני שהוא התנהל בלי קהל (היו אנשים שבאו מאשדוד, כן?), נמצא איזשהו פתרון והאוהדים הורשו להיכנס. מנהלת הליגה קנסה את סכנין ב־50 אלף שקל, ועברנו הלאה.
אבל האירוע הזה מצטרף, כמובן, לאירוע מהמחזור השני, כשאוהדי סכנין ביזו את המנון המדינה לפני המשחק מול הפועל ב"ש בטרנר - פרובוקציה שהובילה להתפרצות של האוהדים המקומיים לכר הדשא, ומכאן הדרך לקטטת אוהדים ולאי־קיום המשחק הייתה קצרה באופן מביך ומטריד במיוחד.
העונה הזאת היא העונה ה־20 של בני סכנין בליגה הראשונה בישראל. כבר בעונה הראשונה שלה על בימת הכדורגל המרכזית, הקבוצה זכתה בגביע המדינה, והראתה שסיפור הפועל טייבה, שהבליחה לשנה אחת בליגה הראשונה (96/97) לא יחזור שנית. ואכן, בשנים שחלפו ואף שלא זכתה באף תואר מאז, די ברור שהיא חלק בלתי נפרד מהכדורגל פה.
כלומר, ברור לנו. כי סכנין מתעקשת - ורק לבורא עולם הפתרונים - לא להשתלב. במקום שהספורט יהיה מקום נקי מפוליטיקה ולאומנות, במקום ששאלת הזהות של תושבי העיר ואוהדי הקבוצה מהמגזר תהיה בהקפאה ל־90 הדקות שבהן מתעסקים נטו בספורט - נראה שבדיוק ההפך הוא הנכון וכל מה שמגדיר את הקבוצה ואת ההתנהלות שלה, וגם את האוהדים ואת ההתנהגות שלהם, הוא רצון וניסיון להתבדל מכל היתר. ולא מדובר על בידול ספורטיבי, אלא בפירוש על סירוב מוקפד, מפורש - להיטמע בכדורגל הישראלי.
כמובן - ליהנות מהמענקים, ממכירת הכרטיסים, מהרווחים מזכויות השידור - זה כן, כי מי לא אוהב כשכיף. אבל הבעיה היא שאין כיף בלי מחויבויות, ומחויבויות זה לא כיף. וסכנין אוהבת רק כשכיף, כנראה, אחרת איך אפשר להסביר את האלימות הבלתי נגמרת שסובלים ממנה אוהדים שמגיעים למשחקי חוץ בדוחא, את העובדה שכמעט כל קיץ המגרש בדוחא לא עומד בקריטריונים ולוקח זמן להכשיר אותו, את העובדה שהמועדון לא מוכן לקחת אחריות על שום פרובוקציה של הקהל שמלווה אותו (התגובה לביזוי ההמנון בב"ש הייתה מדהימה בהתכחשותה לאירוע), את החיבה לאי־עמידה בתקנות ובדרישות מנהלת הליגה וכו' וכו'.
מי הוא ספורטאי השנה?
מי היא ספורטאית השנה?
בשנה האחרונה ההתנהלות של סכנין הפכה להיות בולטת במיוחד. החברה בישראל עברה אירוע טראומטי שגבה את חייהם של אזרחים מכל הגילים ומכל המגזרים, מכל העדות ומכל הדתות. מרצחי חמאס אומנם פלשו ב־7 באוקטובר במטרה לטבוח ביהודים, אבל לא היססו לשחוט או לחטוף את כל מי שנקרה בדרכם, מבלי לברר לעומק את מוצאו, גילו, דתו וכו'. תאוות הרצח החולנית שלהם לא פסחה על מוסלמים שהיו במסיבת ה"נובה", שעבדו בקיבוצים, שנסעו עם הילדים שלהם בכביש. רצח לשם רצח.
קשה לומר על אירוע כל כך איום ונורא שהוא הביא עמו גם כמה נקודות אור חלשות, אבל בכל זאת היו כאלה - המגזר הערבי, למשל, קיבל הזדמנות נפלאה להתערות בחברה הישראלית בתחומים שהם לא רק רפואה או רוקחות. רבים וטובים במגזר זיהו את ההזדמנות, ורבים וטובים בקרב האוכלוסייה היהודית בירכו על המהלכים האלה. נכון שתכף סוגרים שנה וכולנו התקררנו, אבל קשה היה להתעלם מהתופעה בזמן אמת.
בני סכנין קצת פספסה את הגל הזה. ויש להצר על כך, כי מדובר בקבוצה רצינית, ותיקה בליגה, כזו שמעניקה לכדורגל פה חשיפה, מעמד וגם אפשרות להוות גשר לדו־קיום בין שני עמים שכנראה לא יילכו מכאן לעולם. הגיע הזמן שבני סכנין תתבגר ותקבל החלטה שתשנה את פני המועדון לעד - להיטמע, להשתלב, להיות חלק. זה אפשרי גם בלי לוותר על הבדלנות הספורטיבית המבורכת ועל הייחוד של המועדון. אחרת, לטווח ארוך, זה פשוט לא יחזיק מעמד. וחבל.