בשנת 2020, בגלל התפרצותה של מגפת הקורונה, התקבלה בעולם החלטה המאפשרת לכל קבוצת כדורגל לבצע חמישה חילופים בכל משחק. שנתיים לאחר מכן הפכה ההחלטה לקבועה, ומרבית הקבוצות אכן משתמשות בה לטובתן. אבל האם השחקנים שעולים מהספסל תורמים לקבוצתם תרומה מיקצועית משמעותית?
השבוע בדקתי זאת, בהסתמך על מחזור הליגה האחרון, והתשובה לכך היא חיובית. בשלושה משחקים שהתקיימו, מצאתי שחמישה משערי הליגה הובקעו על ידי חמישה מחליפים. במשחק שבין סכנין לאשדוד שהסתיים בתיקו 2:2, היה זה דניאל גולאני, שנכנס להרכבה של סכנין בדקה ה־65, והבקיע לזכותה. מנגד, שני השערים שכבשה אשדוד הובקעו אף הם על ידי שני מחליפים: סתיו נחמני שנכנס בדקה ה־20, ואבנעזר ממאטה, שנכנס כמחליף בדקה ה־73.
גם קריית שמונה נהנתה משער של יאיר מרדכי, שעלה כמחליף בדקה ה־73, והשער שהבקיע לרשתה של טבריה קבע את תוצאת המפגש - 0:2.
בית"ר ירושלים הייתה עוד קבוצה שנהנתה השבוע משער שהבקיע המחליף טימוטי מוזי. הוא נכנס להרכב בדקה ה־62, וכבש את השער השני לזכותה בניצחונה 0:2 על מכבי נתניה. המיספרים האלה מדברים בעדם. המחליפים עושים את העבודה.
העובדה שעומדים לרשותו של כל מאמן חמישה חילופים מאפשרת לו כר נרחב של פעילות כמעט בכל אספקט של המשחק. ביכולתם של רגליים טריות לשמור על הקצב ואפילו להגבירו. לאותם מחליפים ישנה גם האמביציה להוכיח שמקומם בהרכב, ולא על הספסל. אלה רק מקצת מהדוגמאות למה שעשוי לקרות כאשר על המגרש נמצאים בעת ובעונה אחת, לא פחות מעשרה מחליפים (חמישה בכל קבוצה). העשרה מסוגלים לשנות את פני המשחק, לעיתים ללא היכר.
וגם אם לא כולם מספיקים להשפיע על המשחק בזמן הקצר שעומד לרשותם, הם יודעים שלא נעלמו מעיניו של המאמן, ולפיכך הם יגיעו לאימוני השבוע הבא לא בראש מורכן, אלא באנרגיות חדשות וטעונות.
אין לי ספק שההחלטה לאפשר ביצוע של חמישה חילופים הינה ברכה למשחק, ובמיוחד לשחקנים, גם אם הייתה זו מגפת הקורונה הנוראה שגרמה לכך.