לפני כמה שנים מצאתי עצמי יושב באולם הספורט בהדר יוסף, במסגרת משחק כלשהו של הפועל תל אביב. או שמא קראו לה אז הפועל אוסישקין? לא זוכר. הקיצר, לידי ישב יהודי-אמריקאי שהביע עניין כלשהו ברכישת הקבוצה. ונשמע נרגש מהאפשרות הזאת. אקסייטד, קוראים לזה באמריקאית. ודיברנו. באיזשהו שלב, לא הרבה אחרי תחילת השיחה, הצביע בפניי על שלט אחד ביציע והניד ראשו לשלילה. על השלט שכולנו מכירים, נכתב בשחור על לבן הטקסט 100% אנטי מכבי. והגביר, באיטיות ובהטעמה שבה נוהגים לדבר אנשים מסוגו, הרצה והסביר שקבוצה שכל תכליתה להיות אנטי של אחרת, לא תוכל לעולם להגיע לפרוספריטי. שגשוג, יענו.
עכשיו קאט לקיץ 2024. דומה שבכל מהלך שאליו אנחנו נחשפים, בין אם קשור במישרין לכדורסל ובין אם לאו, מגיח מהיכן שהוא אחד עופר ינאי. ומבחינת הקהל הצהוב והאדיר, כמו איזו דמות מסרט אימה. כמו איזה אנדרטייקר שפתאום צץ לו כשנדלק האור. כשכבה החושך. הוא נוגע בכל. וגם אם לא, מרגיש כאילו כן. שחקנים שחתומים בצהוב, שחקנים שחושבים על לחתום בצהוב, שחקנים שבכלל לא יודעים מה זה צהוב אבל דווקא מה זה אוהבים לדבר על הירוקים החדשים מהצד האדום, כלי תקשורת וכו' וגו' ודו'. במשך עשורים שלמים עסקו אנשים מהפועל תל אביב בתיאוריית השימון. שוודאי אחראי לכל רעה אליה נקלעו. באירופה, באיגוד, במנהלת, בעירייה, באיגוד השופטים, באיגוד הימאים. בקולות האסירים. זה בטח שימון. זה בטוח שימון. ועכשיו זה מתהפך. זה בטח עופר ינאי. זה בטוח עופר ינאי.
במכבי תל אביב, אחד המועדונים המצליחים בהיסטוריה של כדור הארץ, זה שלפרקים ממושכים נראה היה שהכדור או לפחות המדינה סובבים סביבו, מביטים כעת בחשש מעבר לכתף ובחרדה מהמהלך הבא שרוקח האיש שבא מהצהוב כדי לפרק את הצהוב. ופתאום, אם תעצמו לרגע עיניים ותקשיבו, בשקט בשקט, תוכלו לדמיין את השלט או המחשבה של 100% אנטי הפועל. איך במקום להתעסק בעצמה ובעוצמתה, עין אחת לפחות מתכווננת לצד האדום. לאיש באדום. אה, תעשו טובה, תהיו נחמדים ותזכירו לי להתקשר לעשיר ההוא מארצות הברית של אמריקה, כדי לבקש דעתו על המצב החדש והסיכוי לפרוספריטי.
לחץ
קיץ לא כיפי עובר על אלופת המדינה. יש בעיות של כסף והן גלויות לכל. וכשיש בעיות של מזומנים, מתחילות לצוץ גם החלטות תחת לחץ. פתאום משחררים את ז'ק כהן ומתחרטים. פתאום נכנסים למו"מ שאיננו נגמר מול שחקנים שאמורים להיות אוטומטיים. כלומר, באיזה סרט קיים טאלנט כמו עומר מאייר, שהוא שחקן של מכבי תל אביב, ולא מצליחים במשך חודשים לסגור איתו עניין? ובאיזה סרט יש שחקן כמו תמירי בלאט, שכל כולו מרושת למועדון שאותו מאמן קואוץ' קטש, ועדיין קשה קשה קשה קשה מתיש סיוט קשה קשה קשה להחתים אותו על חוזה?
ובעיקר, עניין רומן סורקין. סורקין הוא השחקן הישראלי הכי טוב בנמצא. נכס שעליו מכבי תל אביב לא יכולה לוותר ואותו לא רשאית להפסיד. וכן, הוא קיבל וואחד הצעה כספית מעופר ינאי. וכן, הוא חתום על חוזה בלי שום אפשרות יציאה לקבוצה שאיננה שייכת לליגה של אדם סילבר. מועדון עם פאסון וביטחון, למרות ואולי בגלל שבארנקו יש חסרון, היה מסרב למצמץ. סורקין לא יכול לזוז הרי לשום מקום. וזהו. ואחרי שנכנסים לתוך העונה, מתוך עמדת כוח, יכולה הייתה עצמה ובעצמה ליזום את פתיחת החוזה והשדרוג המפנק שמגיע לעלם החמודות שהגיע מאשדוד. אבל הכוח והפאסון אינם כאן, והלחץ בואכה פאניקה דווקא כן.
המשודרגים
למרות הסגל החסר והעובדה שמכבי תל אביב רצה ביחד תקופה קצרה במיוחד, אפשר כבר להתרשם ממגמות ראשוניות. וכן, ברור שהסגל חסר. וכן, ברור שחסר כוח אש התקפי. מעבר לכך, אפשר כבר עכשיו לתהות בקול רם אם אלו ששודרגו כלכליות ומשמעותית מסוגלים גם לשדרג את עצמם בהתאם.
לבלאט ג'וניור הייתה אחלה עונת בכורה בצהוב. מקצועית ומספרית. בליגה ובליגה השנייה בטיבה. וזה היה כשלפניו התייצבו להם אבא לורנזו ובולדווין הרביעי. שעכשיו כבר לא. מכבי תל אביב, וזהו תנאי בלתי עביר ליכולת שלה להתחרות השנה באירופה ולזכות גם השנה בארץ הקודש, חייבת להחזיק מעמד ומעלה בעמדת הרכז. רוקאס יוקובאיטיס אמור וייתן לה לא מעט דברים, כשחקן איכותי וסולידי שהוא. תמירי יצטרך לתת לא פחות ובאלמנטים מסוימים, אולי אפילו יותר.
בסגל הקיים הוא יהיה חייב לדעת לשלוט במשחק הפיק אנד רול גם עם האח הקובני שלו חסיאל ריברו, אבל גם עם החבר הדרום-סודאני החדש ווניין גבריאל. גם לדעת לחפש חילוף ולהעניש, וגם לדעת להגביה. גם לדעת לייצר את השלשה הגדולה, וגם להיות זה שמחזיק מעמד ולא נכנע לקולות מהפמליה מסביב ושבראש שלו שצועקים לו לזרוק ולשלוט ולהיות ה-איש כל הזמן ולשים ז*%.
עכשיו סורקין. בקיץ קודם טענתי - וטעיתי - שרומן סורקין הוא המפתח להצלחה של מכבי תל אביב. הפעם, ברשותכם, אנסה מזלי שוב. נכון לרגע זה מורכב הקו הקדמי של מכבי תל אביב מז'ק כהן, ג'יילן הורד, ריברו, גבריאל וסורקין. אף אחד מהם איננו שחקן שפיץ יורוליג, עד שלא יוכח אחרת. יש שם פוטנציאל, יש שם ניסיון ואין שם שום דבר שעליו אפשר באמת לסמוך. בפשטות, ואת זה יגיד לכם בשקט כל איש מכבי תל אביב, זה מה יש בנסיבות הקיימות, ואין שום סיכוי שבקיץ שקט כמו אלו שהיו במדינה הזאת לפני היום המקולל ההוא באוקטובר, היו מלחימים ביד אליהו הישן את האנשים הללו האחד לשני לקו אחד, רעוע ומלא בסימני שאלה.
יש כל מיני מצקצקים יודעי כל שיודעים לתאר לכם היטב מה זאת עמדה 4, מהי עמדה 5 ולמה ההוא צריך לשחק שם והשני לא. אני לא יודע להגיד לכם בהרכב של סורקין את ריברו או גבריאל, מי כאן בהכרח הסנטר ומי לא. קטונתי. אני כן יודע להגיד שהגיע הזמן שבו ימצא סורקין את מקומו האמיתי בתוך הסכמה של המאמן שלו. ולא רק במשחקי הליגה. שתימצא הדרך ההדדית להגיע לאמון שאיננו מזויף בין השניים. לצידו של גבריאל, לצידו של הורד, לצידו של ריברו או לצידו של גיא פניני. זה לא באמת משנה. סורקין כבר בן 28. הוא אמור להיות בפיק הקריירה שלו בדיוק עכשיו. לנצל את המצב המיוחד שנוצר הקיץ כדי להיות ברירת מחדל בקו הקדמי הלא מרשים בעליל - ולשדרג את עצמו ואותו. אין לו, נראה לי, ברירה אחרת.
המפנק?
כאמור, בקיץ הזה קורים דברים שלא הכרנו. בטח ובטח תקציבית. קראתי ברשת איזשהו ויכוח בין מחנות אוהדים לגבי מי הקבוצה התל אביבית שלה תקציב שחקנים גדול יותר. היו שם חישובי נטו/ברוטו, עלויות מעביד לשחקנים ישראלים בואכה הנפקת טפסי דיווח לרשויות המס. הצגה.
אולי אלו צודקים ואולי האחרים, אבל השורה התחתונה היא שיש בהפועל תל אביב לפחות שלושה שחקנים שמכבי תל אביב הנוכחית פשוט לא יכולה להרשות לעצמה. גם ג'ונתן מוטלי, גם ברונו קאבוקלו וגם פטריק בוורלי. שני הראשונים מרכיבים ביחד את עמדה או עמדות הפנים הטובות בארץ וביורוקאפ. על כך לא באמת אמור להיות ויכוח. ומצד שני, האם באמת שווה הכסף הגדול של הפועל תל אביב יתרון אמיתי בעמדות הגארד בכלל והרכז בפרט?
ג'ו רגלנד הוא אחלה שחקן לרמות מסוימות. כשחתם באדום, אז מזמן, זה הרגיש כמו יופי של מהלך. בדיעבד, אחרי שחתם גם בוורלי, כבר לא בטוח שכל כך יופי. אם רגלנד לא אלפא על המגרש, לא בטוח שיש לו מה לחפש בקבוצה הזאת. וזה עוד לפני שקיבלנו מספיק נתונים כדי לדעת מה בוורלי באמת שווה.
מרקוס פוסטר הוא אחלה שחקן לרמות מסוימות. כשחתם באדום, אז מזמן, זה הרגיש כמו יופי של מהלך. בדיעבד, אחרי שחתם גם בוורלי, כבר לא בטוח שכל כך יופי. אם פוסטר לא מרגיש את הכדור, בכדרור, לא בטוח שיש לו מה לחפש בקבוצה הזאת.
נועם יעקב הוא אחלה אחלה של שחקן. טוב, כבר הבנתם את הלוגיקה החוזרת. רגע, אפשר גם להכניס את קואוץ' סטפנוס דדאס ללופ הזה.
על פי פרסומים זרים, שיטת ניהול המו"מ של הפועל תל אביב בקיץ הנוכחי היא זאת הקרויה בעגה שיטת המְרַצֶּה, או שיטת המפנק. מה שביקשתם - תקבלו. כך הגיעו ונחתו אנשים שזרקו מחיר ואולי גם נדהמו לשמוע שזה התקבל. מצד אחד, זה הנחית כאן את הסגל הכי מרשים שהיה למועדון הזה מעולם. מצד שני, ועוד לפני שדיברנו על הקשיים המקצועיים (הרבים) שבדרך, יש את שאלת המשמעות.
בפשטות, השאלה היא זאת: אם אין גבולות, האם יש אפשרות ליציבות? כיצד יגיב המועדון הזה למצב של הפסדים? איך יגיב המועדון הזה לסיטואציה שבה שחקן מתקשה? האם התשובה האוטומטית תהיה להחליף ולהנחית ולשחרר ולהחתים שחקנים ומאמנים? האם יש מישהו שם, במקום הכי תזזיתי שיש, שמסוגל להגיד לבוורלי לא - מקצועית, ניהולית או חברתית? עד שלא יוכח אחרת, ההצגה של בוורלי ושות' היא בבחינת בואו, תתקרבו ותחזו במו עיניכם בקרקס הנודד. כזה שלא בטוחים שיהיה טוב או יצליח, אבל שבטוח בטוח בטוח יהיה מעניין.
שלוש נקודות לסיום
- 1. ירושלים: דיברנו על שתי קבוצות מתל אביב. כתבנו על כסף. ולא הזכרנו את הקבוצה עם הפוטנציאל הכלכלי הגדול ביותר, שבינתיים בוחרת שלא להיכנס לטרוף. וגם בלי הטרפה, שימו בבקשה עין על הפועל ירושלים. המאבק על האליפות בישראל איננו זוגי. הוא משולש.
- 2. וואלה: הפורמט יהיה מעט שונה, אבל אנחנו ואני, בוואלה ספורט, מתחייבים לתת לכם את תוכן הכדורסל הכי ב*%@^ה שיש. בואו.
- 3. סנופי דיסקו: