קבוצות הספורט עמלות במשך חודשים על גבי חודשים במטרה להגיע לרגעי ההכרעה של העונה כשהן מחזיקות בצמד מילים - יתרון הביתיות. משמעותו: לעבור עשרות משחקים, נסיעות, טיסות, אימונים, ניצחונות, הפסדים, פציעות וטיפולים כדי שהמשחק החשוב באמת יתקיים במגרש הביתי; עם חדר ההלבשה המוכר, עם הקהל ביציע שדוחף ומעודד (ומפעיל לחץ על היריבה), עם השינה בבית לפני ואחרי, וללא שעות מיותרות בטרמינל.
שנה לאסון 7 באוקטובר: לפרויקט המיוחד בוואלה - לחצו כאן
כך קרה השנה למכבי תל אביב בכדורסל, ולשבוע הגורלי והחשוב ביותר היא הגיעה כשכל הכוכבים מסתדרים לכבודה. לכאורה. משחק בית ביום שלישי בליגת העל מול בני הרצליה, משחק בית ביום חמישי במחזור הנעילה ביורוליג נגד אולימפיה מילאנו, עוד משחק בית במוצאי שבת בליגה מול הפועל חולון, ומשחק בית מכריע בפלייאין נגד באסקוניה - בקרב ישיר על הכרטיס לרבע הגמר האירופי. ארבעה משחקים בשבוע אחד, וכולם בבית. מה יכול להיות יותר פשוט מזה?
ככה זה נראה בפועל: הצהובים טסו במהלך השבוע הזה שלוש פעמים לבלגרד ובחזרה ממנה רק כדי לשחק ב"בית". בעוד את הרצליה וחולון הם אירחו באולמם המקורי בתל אביב, מובן שהם נאלצו לנדוד לסרביה כדי לשחק מול מילאנו ובאסקוניה בגלל המלחמה. ואם זה לא מספיק, הרי שבתווך אירע ליל הכטב"מים והטילים מאיראן ושיבש את התוכניות המשובשות גם כך.
שמי ישראל ננעלו, וכל הטיסות בוטלו. השחקנים, במקום להתכונן ליריבה הספרדית, חוו לילה לבן (כמו שאר אזרחי המדינה). אימון למחרת לא היה, ורוב הקבוצה - שהייתה אמורה לטוס בשעת צהריים - המריאה לבסוף בשעה מאוחרת וחוותה לילה לבן נוסף; למה רוב הקבוצה? כי לכוכב האמריקאי ווייד בולדווין הייתה בעיה. לילדו הקטן לא היה דרכון, אז הוא נאלץ להישאר בארץ יום נוסף ולהתייצב בשגרירות ארה"ב בתל אביב בשעת פתיחתה.
מהשחקנים נדרש להתעלם מכל רעשי הרקע ולתפקד כרגיל. הם דווקא הצליחו לעשות זאת, והמחישו את רוח הספורט הישראלית בשנה הזו. אחרי כל המכשולים, הם עלו למגרש והביסו את באסקוניה (קבוצה שאוהדיה לא אוהבים את ישראל, בלשון המעטה) 85:113 באחד המשחקים הגדולים ביותר בשנים האחרונות, בתזמון מושלם.
מועדוני הספורט המובילים בישראל (ומכבי תל אביב היא דוגמה בולטת, אבל ממש לא היחידה) התמודדו השנה עם מציאות חדשה וקשה. בימים הראשונים לאחר טבח 7 באוקטובר, עזבו השחקנים הזרים את הארץ ומצאו עצמם במחנות אימון מאולתרים ברחבי אירופה; הליגות הושבתו לשבועות ארוכים, וחודשו בלוח זמנים צפוף שהביא בסופו של דבר, בכל זאת ולמרות הכל, להשלמתה המלאה של העונה; הנציגות באירופה חיו על הקו שבין נתב"ג לשדות התעופה השונים, שיחקו מול יציעים ריקים וחלקן אף נאלץ לשכור דירות עבור השחקנים בתקופת השהות הארוכה בנכר; דרישות האבטחה הקפדניות במשחקי החוץ הובילו לאווירת קרב במגרשים, ובלא מעט מקומות נאלצו הספורטאים להתמודד עם קריאות אנטי ישראליות בולטות.
אבל אלה החדשות הטובות שניבטו מבעד למסכים על פניהם של ספורטאי ישראל: כל אחד בדרכו, בתורו וברמתו הפגין את ניצחון הרוח. הביט לקושי בעיניים - והפך אותו לכלי שמייצר מוטיבציה ומחויבות בדרך להצלחה. גם אם אין קהל דוחף ביציע, גם אם המגרש הביתי נותר רק כזיכרון נוסטלגי מחמם ונעים, גם אם כמעט כל אתלט מכיר חברים או בני משפחה שנפגעו, או שיש לו מכרים שנותרו מאחור להילחם על הבית.
שנתה הראשונה של המלחמה הבליטה כוכבים מסוג אחר. לא בהכרח אלה שמבקיעים יותר שערים, קולעים יותר סלים או שוחים יותר מהר, אלא דווקא אלה שנוגעים בלבבות:
- הכדורגלן מנשה זלקה זכה לתשואות ולטקסים מאוהדי קבוצות יריבות בזכות התגייסותו למילואים כלוחם בצנחנים, וחולצתו בהפועל חדרה הפכה לאחד ממוצרי המרצ'נדייז המבוקשים בארץ.
- מאמן הג'ודו אורן סמדג'ה הפך לסמל ישראלי בולט, לאחר שהתייצב למשחקים האולימפיים בפריז זמן קצר לאחר ששכל את בנו הלוחם רס"ל (מיל') עומר סמדג'ה בעזה, והצעיד בדמעות ובגרון חנוק את פיטר פלצ'יק לזכייה במדליה.
- שגיב יחזקאל היה במידת מה לליגיונר הבולט של ישראל לאחר שכבש בליגה הטורקית, אבל לא בגלל הניצחון כמו בשל העובדה שנעצר בשל הבעת תמיכה במדינתו שלו.
זה לא שהכל היה מוצלח. קבוצות רבות שילמו מחיר על ההרעה בתנאים, וסביב כל כישלון או אכזבה ריחפה השאלה "מה היה קורה אילו". הפועל ירושלים בכדורסל, שבנתה תלכיד מנצח, איבדה כבר בתחילת המלחמה את המאמן אלכסנדר דז'יקיץ' והודחה בשלב מוקדם יחסית מליגת האלופות האירופית; מכבי תל אביב בכדורגל שמטה יתרון בלתי מחיק (או שלא) של 1:4 מול אולימפיאקוס, והובסה 6:1 בגומלין; הפועל תל אביב בכדורסל הייתה קבוצת צמרת ביורוקאפ, אבל במשחקה ה"ביתי" החשוב ברבע הגמר היא הפסידה לבשיקטאש בליטא; והאם נבחרת ישראל בכדורגל הייתה בועטת בדלי בצורה כה בולטת בהזדמנויות שהיו לה להעפיל ליורו, אם רק הייתה זוכה לארח את משחקיה בחיפה או תל אביב, ולא בהונגריה? לעולם לא נדע.
סיום השנה העברית - עם ההופעות המרשימות של המשלחות הישראליות במשחקים האולימפיים ובמשחקים הפראלימפיים בפריז - המחיש את הרוח הישראלית הזו. אין זה מקרי, כנראה, שדווקא בשעה כל כך קשה הצליחו נציגינו בכחול-לבן להפגין יכולת שיא.
אבל לא בטוח שזה יימשך כך. השנה השנייה למלחמה עלולה להתברר כקצת-יותר-מדי להתמודדות עבור הקבוצות הבכירות. הכוכבים הזרים הבולטים, שהיו חתומים על ההצלחות בכדורסל ובכדורגל, ניצלו את סיום העונה כדי לעבור למדינות שקטות יותר. היה זה קיץ חלש במיוחד לנציגות הישראליות בגביעי אירופה בכדורגל; הן הופיעו לשלבי המוקדמות במפעלים השונים בסגלים חסרים, ובלי שיצליחו למלא את מכסת הזרים בסגליהן, והתוצאות היו בהתאם.
את הלך הרוח של הספורטאים הישראלים ביטאה טוב מכולם דווקא אחת שהצליחה הפעם פחות. אבישג סמברג, המדליסטית האולימפית מטוקיו, הודחה בקרב הראשון בטאקוונדו בפריז בידי יריבה סעודית ופרצה בבכי קורע לב מול המצלמות. "אני ממש מאוכזבת מעצמי, וזה מבאס אותי בשביל עצמי ובשביל כל המדינה. זו תקופה מאוד קשה לישראל. אחרי ההפסד בכיתי במשך ארבע שעות רצופות. אני אוהבת את המדינה שלי הכי בעולם, היא ממש חשובה לי, ולא הצלחתי לייצג אותה כמו שרציתי וכמו שמגיע לה. כואב לי הלב".
נשמע מטריד, וגם כואב. אבל רק תדמיינו איך ייראו המגרשים והיציעים כשנבחרות ישראל יחזרו לארח נבחרות זרות בארץ. כשיד אליהו, בלומפילד, הארנה וסמי עופר יתמלאו מחדש במשחקי ההכרעה במפעלים האירופיים. כשאליפויות יבשתיות באתלטיקה ובג'ודו יגיעו שוב לישראל. זה נראה רחוק, אבל זה יקרה. וההתרגשות תהיה בשיאה.