"כהרגלי אחרי גול הרמתי יד עם הסימון הרגיל של אצבע למעלה, רצתי לגדר בה היו אוהדי עמידר שחגגו את התיקו הגדול. השופט שלף לי כרטיס צהוב שני ואדום. האוהדים של הפועל רמת גן חשבו שעשיתי נגדם תנועה מגונה. זה קשקוש של מי שמחפש את הרע. אהבתי להפועל רמת גן לא ירדה ואת האירוע הזה מזכירים לי לאורך השנים. באותה עונה עמידר ירדה ליגה".
רק עונה אחת לפני כן עוד היה אריק גילרוביץ' אחד הסמלים הגדולים של הפועל רמת גן - בה שיחק בעיקר מכיוון שגדל הלכה למעשה מאות מטרים ממגרש המכתש המיתולוגי. "אבא אפרים ואמא מרים נולדו בברית המועצות, בווילנה, ליטא של היום. ההורים עלו לישראל ב-1958, יש לי אחות בוגרת ממני. אבא ואמא היו רופאים, הם נשלחו לעבוד בקיבוץ יד מרדכי ואשקלון. כשהייתי בן 4 עברנו להתגורר ברחוב הרצוג בגבעתיים".
ביסודי למד בבית הספר 'מצדה', היום 'אלון', ובתיכון אלקטרוניקה באורט טכניקום גבעתיים. "מעבר למשחקי הקט רגל בשכונה היה קרוב לביתי סניף ומגרש כדורגל של קבוצת הפועל גבעתיים. זו הייתה קבוצת בת של הפועל רמת גן ששיחקה באמצע שנות ה-60 בליגה השנייה, ובהמשך ירדה לשלישית. אוהדים אהבו והגיעו לצפות במשחקיה במכתש. שיחקתי בהפועל גבעתיים במשך מספר שנים עד קבוצת הנוער. הפועל רמת גן העבירה מספר שחקנים להפועל גבעתיים, אני חציתי את הקווים".
הוא החל בנוער. "המאמן היה שחקן העבר של הקבוצה רוני לוי ז"ל. בתוך פרק זמן קצר העלו אותי לסגל של הקבוצה הבוגרת".
אחר כך הגיע השירות הצבאי. "הפועל רמת גן לא הצליחה לסדר לי שירות קרוב לבית. שירתי ביחידת שדה של חיל האוויר, יחידת טילי הוק. השירות שלי נמשך 4 שנים, כולל שנה אחת בקבע, 1979 עד 1983, עם קורס בן חצי שנה של טכנאי אלקטרוניקה בבית הספר הטכני. כמעט ולא הגעתי לאימונים, שמרתי על כושר כשהגעתי אחת לשבועיים לחופשת שישבת".
בעונת 1981/2, במהלך השירות, בכל זאת פרץ על המגרש. "זה היה בליגה הארצית תחת המאמן לייזר שפיגל. עונה עם השוער יהודה פילוסוף, שייע פייגנבויים ועם אברהם לב, הוא ואני היינו שני הבלמים לאורך העונה. עלינו ללאומית יחד עם הפועל לוד".
לב משחזר: "שיחקתי עם גילרוביץ' עונה אחת בלבד, בלם וספורטאי מעולה. הוא הפך לבלם הקבוע, הכינוי שלו אצל האוהדים היה 'הפטיש מהמכתש'".
כמו בכל פעם כמעט שעלתה ליגה, רמת גן נשרה לאחר עונה. "ירדנו לליגה הארצית רק בגלל יחס שערים פחות טוב ממכבי יפו, היינו במקום ה-14 וספגנו את כמות השערים הכי נמוכה בליגה העליונה, רק 21 גולים. הפכתי לקפטן של הפועל רמת גן".
ב-1988/9 חזרה רמת גן לליגה הראשונה. "עם שחקני בית בעיקר ועם נומדר עלינו מהמקום הראשון. חרזי ושוקו כבשו יחד 27 שערים באותה עונה גדולה והאוהדים החלו למלא את המכתש. בתקופתי בהפועל רמת גן מעמדת הבלם כבשתי במשחקי הליגה 26 שערים".
אחרי העלייה הגיעה עונה מרסקת. "ההנהלה החליטה למנות למאמן את דרור קשטן ז"ל. במקביל התקבלה החלטה להביא שחקני רכש ישראלים, וביניהם משה אייזנברג, יהודה עמר ועוד. עשו זאת על חשבון שחקני הבית שנשלחו הבייתה או עמוק ליציע. אני כמעט ולא קיבלתי הזדמנות, כשכבר נתנו לי לשחק לקראת סיום העונה נותר לנו צ'אנס להישאר במחזור האחרון, במכתש נגד הפועל באר שבע, אבל תיקו מאופס הוריד את הפועל רמת גן לליגה הארצית. בסיום הייתי בטירוף על העונה הזאת. לא רציתי להמשיך לשחק בהפועל רמת גן בשל היחס לשחקני הבית שדם המועדון זורם בהם. הכעס הוביל לכך שהחלטתי שאני לא ממשיך במועדון. ביקשתי לעזוב, אחרי התנהלות ארוכה, עזבתי את הפועל רמת גן בה שיחקתי 10 שנים, שש מהן כקפטן".
הוא עבר ליריבה העירונית מכבי רמת עמידר. "המאמן היה אהרון קפיטולניק ז"ל. הפועל רמת גן נאבקה בצמרת העליונה, עמידר בחלק התחתון, ואז נערך במכתש הדרבי. בדקה האחרונה קרן לעמידר, הכדור של רחמים שלום מצא אותי כובש את השוויון, 4:4 והלם כללי במכתש" .
ואז החלה המהומה הגדולה והמדוברת מפסקת הפתיחה.
בהמשך עבר למכבי שעריים ואז "לליגות שאני מכנה ליגת האותיות - א', ב', ג' - בית"ר פתח תקווה תחת גדי כרמלי, גבעת שמואל, בית"ר אריאל, הפועל יהוד, שיכון וותיקים, עוצמה חולון ומכבי השקמה. בגיל 44 החלטתי לפרוש ממשחק פעיל, תם פרק הבלם על כר הדשא".
הוא עבר קורס מאמנים במכון וינגייט פלוס תעודת פרו. "הייתי המאמן בעירוני רמלה, מכבי בת ים, הפועל ראשל"צ ובית"ר תל אביב שמשון רמלה בליגות הנמוכות. ב-2013 קיבלתי הצעה מקבוצת היברניאן לאמן אותה במלטה. טסתי לשם, ידעתי שדרך אימון מועדון ביבשת יהיה לי בהמשך קל לאמן בליגה העליונה בישראל. הייתה בעיה של חופשות והגעה אז לישראל דרך קונקשן לקחה זמן רב. הייתי גם קרוב לאמא ועזרתי לה, היא ביקשה שלא אתרחק ממנה. היא הייתה לפני הכול, ויתרתי על מלטה. קיבלתי גם הצעה לאמן בגאנה אבל גם עליה ויתרתי".
הוא חזר לאמן בהפועל רמת גן. "ב-2013 רמת גן זכתה בגביע המדינה אחרי ניצחון בפנדלים על קריית שמונה, אבל ירדה ליגה. אני הגעתי לאמן בלאומית והמשימה הראשונה הייתה באירופה נגד אסטוריל הפורטוגלית מצמרת הליגה בארצה. הקבוצה עברה מהפך בשחקנים, אבל אמרתי שאני הולך לשחק שם פתוח, לא בונקר, לשחק כדורגל. חשבו שנפלתי מהירח . עשינו שם תיקו מאופס הרואי, שיחקנו קרוב אליהם עם לחץ גבוה, זאת הייתה הנקודה הראשונה של רמת גן באירופה זכיתי במחמאות והמון כתבות, בהנהלה אמרו לי 'אריק, רק אתה יכול'. בגומלין היה לנו ממש מזל רע, כבר בפתיחה הם קיבלו פנדל ושחקן שלנו הורחק. הפסדנו 1:0 בהופעה מכובדת".
ואז הגיע סיום הדרך המרסק והמשפיל ברמת גן. "חזרנו לשחק בליגה, במחזור הרביעי ניצחנו את קטמון 0:4, אבל בלילה כבר התקשרו חברים ואמרו לי שזמני ברמת גן קצוב. הגעתי לאימון, אמרו לי לעלות למעלה, לשימוע בו השתתפו חמישה חברי הנהלה. הטענה של היו"ר הייתה ממש איכסה, דברים מבזים ועלובים. 'שחקנים טענו שאתה מגיע לאימוני בוקר עם משקפי שמש', 'אתה מגיע לאימונים רכוב על אופנוע', 'אין כושר גופני' ועוד שטויות. חבר ההנהלה ירון בר-לב יצא מהפגישה כי מדובר בקרקס. אמרתי להם שהם מבזים את עצמם, דחו את ההחלטה".
ומה קרה?
"כעבור שבועיים הודיעו לי שאני מפוטר. אני, שהייתי הקפטן וסוג של סמל, לא קיבלתי קרדיט, כמו יריקה אכזרית לפנים שאי אפשר לנגב אותה. עברתי בבית סוג של גיהינום, לא נרדמתי בלילות, אשתי אמרה לי שהיא חוששת לבריאות שלי".
מי היה החלוץ שהרשים אותך במיוחד?
"חלוץ הפועל טבריה עופר דן, שחקן מעולה עם משחק ראש מצוין וכוח פריצה, תמיד שיחק בהגינות ספורטיבית. אני מעולם לא תפסתי לחלוץ יריב חולצה והפלתי אותו כפי שרואים בכדורגל היום. אין חלוץ שיגיד שלא שיחקתי מולו בהגינות".
היום אתה הולך למשחקי כדורגל?
"אחרי 10 שנים שלא ראיתי את הקבוצה, בעונה שעברה הגעתי למשחק נגד נס ציונה, אחריו רמת גן נשארה בלאומית".
ההורים תמכו בקריירת הכדורגל שלך?
"לא. בתחילת הדרך שלי הם היו עסוקים בעבודתם כרופאים, ושניהם לא היו מחוברים לכדורגל".
מה לגבי השכר?
"אלה היו שנים בעיקר בליגה הארצית, שילמו לשחקנים גרושים. היו המון שחקני בית כמו גילארדי, יובל נעים, טופלה בייטנר, עוזי צדקה, רונן חרזי וגם החלוץ המעולה שוקו נומדר. בהמשך היה שיפור גדול, הייתה שנה בה הרווחתי יותר מההורים שלי. עבדתי 26 שנים בהייטק במוטורולה במחשבים ולאשתי היה גן ילדים, לא התלוננתי. הייתה לי אהבה להפועל רמת גן".
החיים האישיים שלו מלאים בריגושים. "אני חובב של מסעות וטיולים, טיפסתי על הר האוורסט פעמיים עד לפסגה בה לא מאפשרים להמשיך, רק עם משלחות ומלווים. בפעם הראשונה דרך הצד של נפאל, ופעם דרך הצד של טיבט. הייתי בכל העולם, על המאצ'ו פיצ'ו בפרו, האולימפוס ביוון, הר הקזבק בגאורגיה, בכל יבשת אפריקה, קנדה, ניו זילנד - הכול חוץ מיבשת אנטארקטיקה שאינה מיושבת".
איך הכרת את אשתך שרה?
"נפגשנו אצל חבר במקרה, אני הייתי בן 18, שרה בת 16 ומאז אנחנו יחד. יש לנו שלושה ילדים וארבעה נכדים, אנו יחד 45 שנים, נשואים 41 שנים".
"כשנישאתי לאריק הלכתי לצפות במספר משחקים של הפועל רמת גן", אומרת שרה, "באחד המשחקים אוהדי היריבה החלו להצעות ולקלל את אריק, ואני התערבתי וצעקתי גם חזרה. הם התחילו לזרוק עלי כל מיני דברים. מרגע זה החלטתי שאני לא הולכת יותר למשחקי כדורגל, זה הספיק לי, בעיקר הקללות לעבר אריק".
הריאיון כמעט הסתיים, אבל אז נזכר גילרוביץ' לספר דבר מה חשוב: "שכחתי נדמה לי לספר לך על ההתנדבות שלי לקהילה. קיבלתי גם פרס מתנדב מצטיין כשעבדתי במוטורולה. התנדבתי באגודה לשיקום האסיר, עשיתי להם קורס מחשבים לאסירים בשיקום והייתי עושה להם הרצאות בהוסטל שלהם בדרום תל אביב. התנדבתי בבית ספר לילדים לחינוך מיוחד ברחוב עמינדב בתל אביב, בתל שומר במחלקת ילדים בשיקום ארוך, הייתי עושה להם שיעורי שחמט ועוד. יש לי תעודת מתנדב בער"ן, שזו עמותה למתנדבים".