ריבוי זרים בכדורגל היא תופעה כלל עולמית שהולכת וגוברת. השאלה המרכזית שעולה ברוב המדינות היא האם זה מקדם את הכדורגל במדינה, ולאחר מכן עולות שאלות נוספות כמו מספר הזרים הרצוי לעומת המצוי, האם בכלל לאפשר להם לשחק בליגות המשנה או במחלקות נוער ועוד.
כל הורה רוצה שהילד בן ה-8 ינצח בכל שבת, אבל חשוב להבין כי הישג בספורט נבנה לאורך שנים ונדרשים תהליכים ארוכי טווח. ספורט תחרותי הוא סוג של עסק, אבל יש לו צרכים ואפיונים משלו.
יש חשיבות גדולה לשילוב נכון בין כלכליות, מדעיות ומקצועיות. חוסר איזון בין שלושת הגורמים הללו יעצור את ההתקדמות בשלב זה או אחר. כל גוף כלכלי מתפתח מהשקעה שלעיתים לא רואים את תוצאותיה במיידית, וכך גם הספורט. החשיבה בספורט לפיה מה שאיננו "כלכלי במיידי" שגויה.
אחד מגורמי ההצלחה בספורט היא החשיבה האסטרטגית. כל הגופים, החל מההתאחדות לכדורגל ועד למועדונים, ששואפים לשרוד לאורך שנים ולהיות יציבים, מתכננים תכנית לזמן ארוך של כמה שנים לפנים. בספורט התחרותי זה חשוב במיוחד, כי בניית שחקן/קבוצה נעשית לאורך שנים. כשיש אסטרטגיה יש מטרות ויעדים שאליהם מכוונים בהדרגה על מנת להשיג אותם. כול חשיבה בדרך שאינה חלק מאסטרטגיה פוגעת ביכולת להשגת המטרה. הנפגעים העיקריים הם השחקנים, וכך נעלמים ספורטאים שבתחילת הדרך סומנו כהבטחות והמושג "חוסר מימוש הפוטנציאל" הולך ומתרחב.
איני יוצא נגד שיתוף ספורטאים זרים בכדורגל, אך הדאגה לענף מעלה את הצורך לחשיבה אחרת. ההחלטה לשתף שישה זרים משקפת את חוסר הבגרות של הכדורגל הישראלי, שרוצה תמיד לנצח אינסטנט.
מונדיאליטו הולך ונעלם
התפוגגות ההצלחה של הנבחרת של אופיר חיים במונדיאליטו היא כישלון אדיר. רוב השחקנים לא מוצאים את דרכם או לא מכוונים נכון לבוגרים. גם בכדורסל, שם זכינו בלא מעט אליפויות אירופה לנבחרות צעירות, רואים את המגמה של חוסר היכולת של להתקדם בגלל כמותת הזרים ההולכת וגדלה.
האם הזרים שהיו כאן בשנים האחרונות קידמו את הענף מקצועית? על פי התוצאות התשובה היא לא. האם להחלטה של המנהלת קדמה חשיבה מדעית/מקצועית? האם עמד לנגד עיני אנשיה קידום הכדורגל הישראלי? האם היא נבעה מרצון למצוא פתרון כאן ועכשיו? האם השיקול היה בעיקר כלכלי?
השחקנים הזרים לא מחויבים למועדון. שחקן ישראלי לא מנותק מהסביבה, הוא נכס למועדון ולחיבור לקהילה. בשנה האחרונה ראינו זאת במלוא העוצמה. מרבית הזרים מפחדים להגיע לישראל כעת. לדעתי, דווקא בתקופה בה אנחנו במצב בטחוני וכלכלי קשה צריך לדאוג למשאבים הפנימיים שלנו - בכדורגל אלו השחקנים תוצרת כחול לבן - וכמו בכלכלה, לפתח שחקנים ולהפחית את התלות בזרים.
נכון, להעביר שחקן מנוער לבוגרים דורש השקעה בכוח ההכשרה. להביא שחקן מוכן מחו"ל מקצר את התהליך. אך האם זה משתלם כלכלית?
לעיתים נראה שהבאת שחקן זר עולה יותר מהשקעה לטווח ארוך בפיתוח שחקני נוער, או בסקאוטינג יסודי בליגות נמוכות. אם נבחן את הפן הכלכלי, נגלה שהסכום המוקצב לזרים מהווה נתח לא מבוטל מתקציב הקבוצה. אם נחפור עוד יותר, נראה שלא פעם שחקן זר נשלח חזרה לחו"ל לאחר שחתם על חוזה, בין אם מחוסר התאמה, מאיסור המשפחה או ממגבלות אחרות שמכבידות כלכלית על הקבוצה. במקביל, על המועדון לפתח את מחלקת הנוער, שכן אם המחלקה תידרדר יבואו פחות ילדים, ההכנסות יפחתו ויתחיל כדור שלג.
בפן האנושי, השחקן הישראלי מרגיש מופלה לרעה. לעיתים קרובות לא נותנים לו הזדמנות להוכיח את עצמו ומביאים זר שאינו טוב ממנו משמעותית והישראלי נשאר מתוסכל על הספסל. נער שרואה זאת מגיע לגיל הנוער ופורש גם אם הוא שחקן טוב. לרוב הוא מבין שחבל לו לבזבז את זמנו. כך אנחנו מאבדים בדרך ילדים וכישרונות, סיבה נוספת לכך שמספר הפעילים בכדורגל לא מתרחב באופן משמעותי.
ספורט תחרותי ובוודאי הישגי ניזון בראש ובראשונה מכך שכל ילד ישחק ויידע שיש לו עתיד. יש לנו ילדים נהדרים ומוכשרים, ולכן יש קודם לחשוב על הגדלת מספר המתאמנים ועתיד הענף ולא על מספר הזרים שיהיו כאן היום ומחר.
כדי שיהיה שינוי, יש להציב נושא מרכזי לשנים הבאות ובו להתמקד ולהשקיע, למשל האם כדאי להשקיע יותר במאמנים וקידומם בידע, בדומה לתפיסת העולם של מיינץ 05, בה גדלו קלופ, טוכל, סנדרו ואחרים, ולהקצות משאבים לחומרי לימוד נגישים למאמנים שרוצים ללמוד ולהתפתח?
אמנם הכדורגל בליגת העל ובלאומית נמצא ברובו בידיים פרטיות ובעלי הקבוצות מושפעים ממניעים רגשיים ומאינטרסים של רווח, אבל הם אמורים לקבל גם החלטות שדורשות יחס נכון בין התקדמות הכדורגל בישראל בכלל, הבנה עמוקה יותר בתהליכים בספורט וסיוע של בעלי ידע בתחום האסטרטגי בספורט. זאת, במקום להיות מושפעים מסוכנים וזרים שהם לכאורה "החוזק של הקבוצה".
ברור לכולם שהמצב של ישראל היום לא מאפשר להביא זרים משמעותיים. הוא אמנם מנסה לעמוד בסכומים שמשלמים היום לזרים טובים באירופה, אבל לא נוכל לעמוד בכך לאורך זמן, ולא רק בגלל הכסף אלא גם בשל המצב הבטחוני והכלכלי. כסף הוא לא קריטריון בלעדי של הצלחה בספורט, בוודאי שלא במצב היום. דווקא עכשיו יש לחשוב יותר לטווח ארוך ולקדם את הכדורגל הישראלי על חשבון השחקנים הזרים.
אולי זו ההזדמנות להכריז שבחמש השנים הקרובות יהיה תהליך אחר, אפילו קיצוני בלי זרים ועם סקאוטינג טוב בליגות הנמוכות, כאשר טיפוח המאמן הישראלי בלמידה משמעותית יעמוד במרכז. אולי זה מה שיוביל לבסוף לכדורגל ישראלי טוב יותר.
הכותב הוא ד"ר במדעי הספורט, יועץ מדעי למועדונים, מאמנים ושחקנים, מומחה באסטרטגיה בספורט ובתורת האימון החדשה - ocoinfo@gmail.com