הנבחרת הלאומית? של מי?

לא, אל תאשימו את עצמיכם בחוסר העניין שאתם מגלים, או למעשה לא מגלים, בנבחרת. זה בסדר, אתם נורמלים. גם אם מדובר במשחקים קריטיים מול קפריסין וצרפת. האדישות אינה נובעת מהמהלומה בעיראק או מהאינתיפאדה, לא מהאובר ולא בגלל התוכנית הכלכלית. זה גם לא בגלל דתותו המרדימה של גרנט ולא בגלל נסיונותיה הכושלים של הנבחרת להעפיל למפעלים בינלאומיים. אפילו, לשם שינוי, זה אפילו לא בגלל גברי.

נבחרות לאומיות, בעיקר אירופאיות, זוכות היום למעמד ולכבוד השמורים לקבוצות מרכז טבלה בליגות המקומיות. משהו בין הפועל באר שבע לסלטה ויגו. זוהי תופעה שהולכת ומתחזקת בעשור האחרון המאפיינות את הגלובליזציה.

תופעת הבוסמנים, הפיכת הקבוצות לקרקס נודד בין גורמי שידור בינלאומיים וליגות על בינלאומיות, כל אלה החלישו את מעמדן של התחרויות הבינלאומיות לאומות. לכן גם הנבחרות שזוכות במפעלים היוקרתיים באות ממדינות שבהן הליגות לא מקבלות חשיפה מספרת - ברזיל וצרפת. הליגות והאוהדים במדינות אלו ממירים את אכזבתם לשאיפות הלאומיות. כך, שגעון הנבחרת מתחולל עדיין רק במדינות מרכז ודרום אמריקה, אפריקה, אסיה ומדינות עם ליגות חלשות באירופה, קפריסין למשל.

אנחנו, למי שעוד לא יודע, משחקים באירופה. הליגה החלשה שלנו הריצה כבר שתי הצלחות שמהולות הצלחה מועדונית בהצלחה לאומית אך לא בזה העניין: מדובר במוטיבציות כלכליות ומקצועיות שמושקעות במועדוני העל ומחלישות את הנבחרת ואת ההתעניינות בהן.

פעם גולת הקריירה של שחקן היתה הנבחרת הלאומית, מכבי חיפה, הפועל ת"א או להבדיל, ריאל מדריד ומנצ'סטר יונייטד. מדובר בקבוצות שהנבחרות פועלות לפי גחמותיהן. בקובץ משחקי האימון האחרון לנבחרות באירופה תיאמו בינהם המועדונים הגדולים את דקות המשחק של כוכביהם בנבחרות. קבוצות העל וכוכבי העל עמעמו לחלוטין את מושג הכוכבים הלאומיים, את ההזדהות הלאומית ואת אופי משחקן של הנבחרות הלאומיות.

הקצה שלנו זה נבחרת עם סקס אפיל של הפועל פתח תקוה למתקדמים. ההתלהבות ממנה שמורה לגילאי 40 פלוס. גרונדמן למשל, מרותק אליה. זה עדיין לא אומר שצריך לזלזל. יש לשפוט לפי הביצועים, נדרש לקוות להישגים, להתאמץ, גם בתחום העניין. אבל זה בטח לא אומר שצריך להתמלא רגשות אשם.