בסוף, בטקס הפתיחה הזה יעניין רק דבר אחד

עסקינן באירוע ספורטיבי, במובנים רבים - אירוע השיא של הספורט העולמי ופסגת שאיפותיו של כל ספורטאי. רק שעם כל הכבוד לספורט, סביר מאוד להניח שמה שיעסיק את עם ישראל, עת נתרווח הלילה על הספה בסלון, מעט כבדים ומנומנמים מהארוחה המשפחתית, נשחרר את הכפתור העליון במכנסיים ונציין לעצמנו שאנחנו חייבים (ממש כמו נבחרת ישראל בכדורגל, במצבים נייחים) להתחיל "לשמור", תהיה דווקא שאלה לא ספורטיבית בעליל: ישרקו בוז או לא ישרקו?

נתחיל לרגע מהטקס עצמו וכדי שלא נבטיח משהו שהצרפתים לא יכולים לקיים (חופש, שוויון ואחווה, למשל) נאמר מיד: ספק אם מישהו יוכל, בשנים הקרובות, להתעלות על מופע הפתיחה של אולימפיאדת בייג'ינג 2008, מבחינת דיוק ופירוטכניקה וספק גדול עוד יותר אם מישהו יוכל להתעלות על מופע הפתיחה האפי של אולימפיאדת לונדון ב-2012, שביים דני בויל בגישה של "איך המציאו הבריטים את האנושות".

כבר הורדתם את אפליקציית וואלה ספורט החדשה?

כמובן שאחרי טקס הפתיחה המוזר והלא מושקע עד לרמת "יופי שבאתם, תשתו משהו לפני שתלכו?" של הגרמנים מהיורו האחרון, אפילו מופע בלט של ילדות טרום חובה מהמתנ"ס, בליווי תזמורת המנדולינות של ראש העין (מבלי להעליב חלילה), כמעט כל מה שיגישו לנו הצרפתים יהיה שיפור, ובכל זאת: קצת כמו במלחמות עולם, מוטב שלא לפתח ציפיות מוגזמות לגבי יכולותיהם.

אחרי שנפרדנו ממעט הצרפתים שעדיין אהדו עד לפני פסקה את ישראל, נתכנס לרגע סביב הדגל (עמידה חופשית): בסופו של דבר, בין נאום נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי (אאמלק ברשותכם: "נשיא פיפ"א נחקר באזהרה ואני לא!") לבין הדלקת הלפיד האולימפי (ברבעים מסוימים של פריז ידליקו כהומאז' מרגש כמה דגלי ישראל), נבקש כולנו להריץ בפאסט פורוורד את התמונה לרגע השיוט של המשלחת הישראלית בטקס על נהר הסן: האם ימחאו לה כפיים? האם ישרקו בוז? האם יונפו ביציע דגלי ישראל או דגלי פלסטין? שכן למרות שאנחנו עם שטוב יותר בלצרוך קלוריות מאשר בלשרוף אותן, יש רגעים שכולנו מסוגלים להתאחד סביב אהדת הספורט.

הרגע המכונן הזה יגדיר מאותה דקה את יחסינו אל התחרויות: פה ושם נתפעל מאיזה שחיין פנומנלי או ממתעמלת שתלעג לחוקי המשיכה, נתפעל מסלטות בקפיצה ממגדל בגובה 10 מטר וכניסה חלקה לבריכה (למה בעצם?), נייחל לשבירת שיאים באצטדיון האתלטיקה ונסדוק את הלסת התחתונה שתתפצח אל החזה בניקור מול תחרויות הקליעה ברובה, רוב מה שיעסיק אותנו יהיה להכניס את האצבע בעיניהם של הגויים, חבורה של אנטישמיים.

כי בינינו, אפילו שגיא מוקי לא יודע מה ההבדל בין יוקו לקוקה, שני מונחים שבינתיים נעלמו מהענף, אבל זה לא מונע מאתנו להחליט שהוא השפיץ של המפעל הציוני (אם יביא מדליה) או בזבוז של כספי ציבור (אם ייכשל) - וסליחה ממוקי על שהעמסתי על כתפיו החסונות את הדוגמה הזאת, אבל נדמה לי שהפואנטה ברורה: תביאו את הדרבי (לאוהדי הפועל: אם אתם בני פחות מ-20, תבקשו מאבא שיסביר), כלומר: את המדליות.

שלא תבינו אותי לא נכון: זה כיף שיש בערך 14 שעות שידור חי של תחרויות ספורט בכל יממה - ולמשך כ-3 שבועות ואני בטוח שלכל אחד מאתנו יש כמה ענפי ספורט שאשכרה מעניינים אותו. אבל כשאנחנו צופים בתחרות טאקוונדו למשל, כל מה שמעניין אותנו הוא שהישראלית תצליח לבעוט לטורקייה בראש, רצוי חזק - והוא הדין בענפים כמו סיף, ספורט ימי, ג'ודו והוקי שדה, כלומר - אילו הייתה לישראל נבחרת בענף המקסים הזה. ובכלל, האם מחכה לנו אולימפיאדה שחונה כלונדון או פורייה כטוקיו?

הכלל הזה תקף גם בשנים רגילות (עד כמה שאפשר לקרוא לטוקיו 2020 "רגילה" לאור הדחייה בשנה והדרת הקהל מהמגרשים), והוא נכון שבעתיים בשעה ששונאים אותנו - זו לפחות התחושה - בכל העולם, ועוד אחרי שהותקפנו בידי חיות-אדם.

המשפט האחרון מרחיק אותנו עוד יותר מהספורט, כשברקע הפעם חשש אמיתי לא רק למצבם הנפשי של טובי ספורטאינו, אלא גם לשלמותם הפיזית, נוכח האיומים וההתראות הרבות. זה קשה תמיד לאבטח משלחת ספורט ישראלית - וזה קשה שבעתיים בעיר עם מיעוט ערבי מקומי גדול ועם תחרויות שפרושות על פני מספר אתרים.

במה לא עסקנו כמעט בכלל? נכון, בספורט. אז זה הזמן להזכיר שבכל זאת מדובר בתחרויות מטורפות, שיש אנשים שכל חייהם עברו בציפייה לרגע הזה, מה שמבטיח דמעות של אושר וגאווה או של שברון לב, שמהם יכולה להתרגש גם אומה קטנה ומוקפת אויבים, שלומדת בכל יום מחדש על בשרה שברון לב מהו.

אלא שבכל אלה, כלומר - בעניין שלשמו התכנסנו, תחרויות ספורט, יהיה לנו די הותר זמן לעסוק בימים הקרובים. בינתיים, אל תסתירו את המסך - הנה עולה המשלחת העיראקית, מה שאומר שאוטוטו ישראל, בוא נראה אם ישרקו בוז, הנבלות.