נראה שלהפסיד פעמיים במשחקי גמר היורו היה כבר יותר מדי עבור גארת' סאות'גייט, וזו הרי, כשלעצמה, סיבה טובה להתפטרותו מאימון נבחרת אנגליה בכדורגל. האיש, לא רק שאמר שהוא לוקח עליו את האחריות, אלא אף מימש אותה הלכה למעשה.
אני נזכר בתמונות שהראתה הטלויזיה בסיום משחק הגמר שבו גברה ספרד על נבחרת שלושת האריות בתוצאה 1:2. המיקרופונים הופנו לעברם של אוהדי אנגליה שיצאו מהאצטדיון וכולם הודו בפה מלא שהנבחרת הטובה יותר, ספרד, זכתה בצדק בתואר אלופת אירופה. אף אחד מהם לא התפתל בתשובותיו. להם היה ברור שאנגליה לא הייתה במיטבה לאורכו של כל טורניר הגמר.
כמו כל מאמן גם סאות'גייט עשה בנבחרת דברים טובים, לצד שגיאות שלכל אחד קל היה לאבחן. למשל, התעקשותו על פיל פודן, כדורגלן מנצ'סטר סיטי, שנתן עונה גדולה בליגה, אך היה צל של עצמו ביורו 2024. במקביל עמד לרשותו של המאמן, קול פאלמר, שחקן נפלא, שבכל פעם, כאשר נכנס כמחליף, הראה עד כמה הוא ראוי יותר מפודן להיות בהרכב הפותח. קצת מוזר שסאות'גייט כאילו התעלם מעובדה חשובה זו.
אבל, כפי שאמרתי, הוא גם ביצע כמה מהלכים אמיצים וראויים, כמו למשל בהחלטתו להחליף את הקפטן, הארי קיין, בדקה ה-60 של משחק הגמר. אומנם קיין הגיע לטורניר בגרמניה בחוסר אנרגיה בולט לעין, אולם לא פשוט להחליף קפטן, שהוא כמובן מנהיג הנבחרת.
הרבה מעבר לשתי הדוגמאות שנתתי, ניצבת לחובתו של המאמן הטענה הנכונה לפיה עמדו לרשותו שחקנים מעולים. עוד לפני תחילת היורו הם נחשבו כמי שיצליחו לזכות באליפות אירופה, ולהביא למולדתם תואר גדול, לראשונה מאז הזכייה במונדיאל 1966, וסאות'גייט לא עמד במשימה.
ימים אחדים לפני פתיחת היורו, אמר סאות'גייט: "אם לא נזכה בו כנראה שלא אהיה כאן יותר, כך שישנו סיכוי שזו ההזדמנות האחרונה". מתברר שאצלו מילה היא מילה. הוא לא חיפש תירוצים ולא נאחז בקרנות המזבח. בכך מגולמת אישיותו כאדם בעל שיעור קומה. אני לא בטוח שכל אחד אחר במקומו היה מתפטר.