ברלין היא לא עיר של כדורגל. בדורטמונד, למשל, מספר שליחנו לגרמניה נתנאל ציגלר, אתה יכול להיתקל בסמלים של הקבוצה המקומית בכל מקום, כולל כמעט בכל בתי המלון. גם במינכן תרגישו ניחוח עז ומובן של תאוות כדורגל, אבל ברלין קוסמופוליטית מדי, עיר נפלאה ומבוזרת היטב, שאינה מתירה לפנאטיות ספורטיבית להיות מנת חלקה. כדורגל? יותר כהווי, פחות כמושא הערצה.
בכל יום אחר הדברים הללו היו נכתבים ונקראים כניסיון להציב אות קין על מצחה של הבירה הגרמנית, אבל שעות ספורות לפני שאנגליה תשחק בגמר יורו שני ברציפות (22:00, ספורט1) זו דווקא ברכה. אם לשפוט על פי "גמר היורו: ההסתערות על וומבלי" (The Final: Attack on Wembley), סרט תעודה בן 81 דקות שעלה בנטפליקס כחודש לפני פתיחת הטורניר הנוכחי, עדיף שניצחון שיביא את הגביע הביתה יגיע בעיר כמו ברלין ולא בלונדון.
הסרט, שבוים על ידי רוברט מילר וקוואבנה אופונג, סוקר את התנהלות האוהדים האנגלים ב-11 ביולי 2021, יום ההתמודדות עם איטליה. הוא מתחלק לשלושה - ההפנינג של האוהדים בבוקר המשחק, ההתפתחות במשחק והסיום המאכזב שבו הנבחרת שוב בעטה בדלי ולא הצליחה להביא תואר ראשון מאז 1966, והחלק האמצעי, העיקרי - ההתפרעות מחוץ לוומבלי ובתוכו, אירוע שבו נפצעו 19 שוטרים וכמעט גבה מחיר כבד מאומה שלמה.
עדיין לא הורדתם? כל התקצירים והאירועים באפליקציית וואלה ספורט
לחוליגניזם האנגלי שני פנים. צד אחד, זה שמוצג בתחילת הסרט, הוא הקאלט הקיצוני שהאוהדים הללו מייצרים - הם מזיקים לרכוש, מזיקים לעצמם, מסניפים קוקאין, שותים אלכוהול בלי הכרה ויורים זיקוקים מהישבן. תגידו מה שתגידו, זה מצחיק ותורם לאווירה הכללית. היינו עדים לתופעות הללו, אם כי בזעיר אנפין, גם בטורניר הנוכחי. אנגליה שיחקה כדורגל מגעיל עד חצי הגמר מול הולנד, אבל הדחה מוקדמת שלה הייתה הופכת את המשך הטורניר להרבה פחות צבעוני. כדורגל הנבחרות הוא ככלל תחום חיוור, ותשוקה כמו זו של האנגלים לנבחרת שלהם רואים רק בדרום אמריקה. אולי אפילו שם לא.
אלא שיש גם צד אחר, שמגולם מטבעו במילה "חוליגניזם", והוא הרבה יותר מפחיד ואלים. הכדורגל האנגלי אחראי לשתי טרגדיות ענק - אסון הייזל בבריסל ב-1985 ואסון הילסבורו ב-1989. שני האירועים הללו, מנקודות השפל האכזריות בהיסטוריה של המשחק, הכריחו, דרך השעיה ממפעלי אופ"א לחמש שנים, את ההתאחדות האנגלית לעשות חשבון נפש עמוק ולשנות את פני המשחק. יציעי העמידה המועדים לפורענות נסגרו והענף קיבל מסגור אחר - מעונב יותר, בורגני יותר, בטוח יותר. הגלובליזציה נתנה את הפוש האחרון והיום משחק פרמיירליג הוא אירוע לעשירים בלבד, לטוב וגם לרע.
גמר היורו החזיר באבחה אחת את החוליגניזם לקדמת הבמה. הוא בא לידי ביטוי במלוא עוצמתו בחצי שעה של תיעוד מפחיד ב"ההסתערות על וומבלי". תמונות אלימות של פריצת גדרות, נהירה ליציעים של המונים שאין להם כרטיסים, גילויי גזענות כלפי המאבטחים (ומאוחר יותר גם כלפי השחקנים שחומי העור שהחמיצו את הפנדלים המכריעים), תגרות פיזיות מדממות - כל אלה, מוצפים בעדויות רוויות פחד, קישטו את החלק הפחות זוהר של אירוע השיא של הכדורגל האירופי.
כמה מפחיד זה היה? אין אנגלי שלא רצה בזכייה של הנבחרת ובהסרת הקללה. גם אנשי הביטחון אנגלים, אבל הם הבינו שיש רק תוצאה אחת שתמנע אסון - הפסד. בפנדלים הם החזיקו אצבעות לאיטליה, שלבסוף אכן ניצחה. "הקלה היא הדבר הלא נכון להרגיש, אבל זה מה שהרגשנו", סיפר אחד מקציני הביטחון שהתראיינו בסרט, ובמשפט אחד נתן את הביטוי העמוק ביותר לקונפליקט שחשו באצטדיון לא מעט אנשים באותם רגעים.
לפעמים המציאות כותבת את עצמה. עיתוי עליית הסרט אינו מקרי, כמובן. בנטפליקס ידעו, כמו כל עולם הכדורגל, שלאנגליה יש סיכוי לזכות ביורו השנה. אם היא תנצח הערב את ספרד, רגע היסטורי יירשם בדברי ימי האומה, רגע שישלח רבבות ואולי מאות אלפים לרחובות, להדלקות זיקוקים מהתחת, לניפוץ רמזורים ולעימותים אין סופיים עם המשטרה. לא מן הנמנע שמספר בני אדם יקפחו את חייהם בשל טיפשותם עצמם.
הרוב יקרה בממלכה, צפויים לא מעט עניינים גם בעיר המארחת. לא יהיה קל להשתלט על האירוע, אבל לא יהיו בו את כל העוצמות שאפיינו את האנגלים בוומבלי לפני שלוש שנים. כך או אחרת, הערב נדע אם ה-11 ביולי 2021 היה רק קדימון ל-14 ביולי 2024.