Oh mama mama mama,
Oh mama mama mama,
Sai perchè mi batte il Corazon,
Ho visto Maradona,
Ho visto Maradona,
Oh mama inamorato sono...
הו מאמא מאמא מאמא,
הו מאמא מאמא מאמא,
את יודעת למה הלב שלי פועם כל כך חזק?
כי ראיתי את מראדונה,
כי ראיתי את מראדונה,
הו מאמא, אני מאוהב(המנון של אוהדי נאפולי, מבוסס על שיר מתוך סרטו של פדריקו פליני, "אורות הוריאטה")
רגע לפני שהגעתי לנאפולי במאי 2023 לקראת משחק ההכתרה שלה כאלופת הליגה האיטלקית, אחרי בצורת של לא פחות מ־33 שנה, הייתי עדיין משוכנע שדייגו מראדונה מת ב־2020 ושהוא עזב את המועדון כבר בתחילת הניינטיז.
במשך כל העונה שיננתי את שמות הכוכבים החדשים של נאפולי, אלה שעדיין לא נולדו באליפות האחרונה של המועדון ב־1990: הסקורר הניגרי האימתני ויקטור אוסימן, שחקני הקישור לובוטקה הסלובקי וז'לינסקי הפולני, אבל בעיקר שברתי את השיניים כדי לבטא נכונה את שמו של המאסטרו החדש, הקשר הגיאורגי האלמוני והצעיר חוויצ'ה קווארצחליה, שהצליח באופן מפתיע היכן שנכשלו רבים וגדולים לפניו: להיכנס לנעליים הגדולות בעולם ולהוביל לאליפות היסטורית את הקבוצה מדרום איטליה, או בהגדרה מדויקת וקולעת יותר - נציגת איטליה השנייה.
אלא שכבר עם הנחיתה בנאפולי נוכחתי לדעת שהשמועות והידיעות על מותו של מראדונה היו מוקדמות מדי ורחוקות מלהיות אמיתיות. דייגו נותר הכוכב מספר אחת ובעצם היחיד בשמי העיר, שיכולה להתמודד בעת ובעונה אחת גם בתחרות העיר היפה בעולם וגם בתחרות העיר המכוערת בעולם.
הכרך כולו, מתברר מיד, הוא מקדש אחד גדול לזכרו של מספר 10: חייזר ממאדים שהיה נוחת שם היה משוכנע שהוא עדיין פותח בהרכב הראשון של נאפולי גם ב־2023 ושהוא ולא אחר נותר השחקן המרכזי שמוביל אותה לאליפות היסטורית נוספת. כל העיר - על שדרותיה הרחבות וסמטאותיה הצרות, הפכה למוזיאון ענקי, אנדרטה תזזיתית ומלאת חיים לכוכב הארגנטיני, שמעמיד בצל אפילו את הקדוש הנוצרי סן ג'נארו, הפטרון הרשמי של העיר.
בדרך כלל האמנות מחקה את החיים, או לכל הפחות סופגת מהם את ההשראה. הנחיתה של מראדונה באצטדיון סאן פאולו בנאפולי ב־5 ביולי 1984 - בדיוק לפני 40 שנה - הייתה מקרה נדיר שבו החיים חיקו את האמנות. זה היה למעשה שידור חוזר ובלתי מתוכנן בעליל של הסצנה המפורסמת מ"לה דולצ'ה ויטה" מ־1960, סרטו האלמותי של פדריקו פליני, שבה אניטה אקברג האלוקית נוחתת בשדה התעופה של רומא ומוציאה מדעתה את הבירה האיטלקית שראתה בה מעין אלה שהגיחה לפתע מבין העננים והתייצבה למעשה לדו־קרב חזיתי מול פסלו של ישו שריחף בשמי העיר, כבול להליקופטר, בסצנה המקבילה שפותחת את הסרט.
אקברג הייתה בלונדינית נורדית - מודל היופי המושלם והפנטזיה האולטימטיבית של הגבר האיטלקי. מראדונה, 24 שנים אחר כך, נחת מהשמיים ביום בהיר אחד באצטדיון סאן פאולו (שמאז מותו נקרא על שמו), גרם לכל העיר להיכנס לאקסטזה דתית ומשיחית, טרף את כל הקלפים והוכיח שישו הוא לא רק גבר ארגנטיני נמוך קומה וקצת גוץ, אלא בכלל דרומי מלידה, אחד משלהם, הגואל האחד והיחיד שיצליח להשפיל את הצפונים המתנשאים והשנואים, בדרך לשתי אליפויות היסטוריות ובלתי נתפסות, ב־1987 וב־1990.
באמנות, ב"לה דולצ'ה ויטה", אומר מרצ'לו מסטרויאני לאניטה אקברג שנוחתת בזרועותיו: "את הכל". בנאפולי, בחיים עצמם, משחזרת את אותו הרגע מריה מהפיצרייה בשכונת פורצ'לה שמזקקת בשלוש מילים את תחושותיהם של כל תושבי נאפולי מאז ולתמיד: "מראדונה הוא הכל".
40 שנה לנחיתה, מראדונה מצליח ליישם את אמרתו המפורסמת של ג'ון לנון ולהיות יותר מפורסם מישו. רק שהנצרות היא לא הדת היחידה שמרגישה מאוימת כיוון שברובע הספרדי הפך הקיר של דייגו למוקד עלייה לרגל שאיתו יכול להתחרות רק הכותל המערבי בירושלים. מראדונה הגיע לנאפולי מברצלונה - מועדון הרבה יותר גדול ומאוד אריסטוקרטי, בטח יחסית לנאפולי שלא לקחה אף אליפות עד אז.
כך שספק אם היה מדובר בעסקת חייו. הוא בוודאי יכול היה להגיע למועדון גדול ומסודר הרבה יותר. אלא שסיור קצר ברחבי נאפולי מבהיר מיד: גם אם לא עשה בזמן אמת את עסקת חייו, התברר בדיעבד שבהחלט עשה את עסקת מותו כשהפך לישות נצחית ומשיחית בעיר, דבר שכנראה לא היה קורה ולא יקרה לאף כדורגלן באף עיר אחרת בעולם.
ואם החיים חיקו את האמנות, אז הנה עכשיו האמנות מחקה את החיים. במלאת 40 שנה לנחיתה נפתחה בנאפולי תערוכת ענק, DIEGO VIVE ("דייגו חי"), שמשכה אליה לא פחות מ־100 אלף מבקרים נלהבים כבר בחודש הראשון.
מדובר במיצג גרנדיוזי יוצא דופן וחסר תקדים - אור־קולי, אינטראקטיבי ומולטימדי, שמתעד בצורה המקיפה ביותר, השאפתנית ביותר והיומרנית ביותר את חייו של מראדונה מלידתו ב־1960, נעוריו בשכונת העוני המזעזעת ויז'ה פיוריטו בפאתי בואנוס איירס (כולל שחזור מדויק של בית הוריו, פלוס הריהוט המקורי שהיה שם והובא לתערוכה במיוחד, אפילו המקרר המיושן של המשפחה) דרך המועדונים בארגנטינה, ברצלונה, נאפולי וכמובן הנבחרת הלאומית (והחולצות המקוריות של הקבוצות והנבחרת שאותן לבש מספר 10).
ישראל (אצטדיון בלומפילד, בין ה־1 עד ה־31 באוגוסט) תהיה התחנה הראשונה אחרי נאפולי של התערוכה שתנדוד לאחר מכן ברחבי העולם, בין השאר בבואנוס איירס, ברצלונה, לימה, ערב הסעודית ועוד. למה ישראל תחילה? כי דייגו טען כל הזמן, אומרים בני משפחתו והמארגנים, שארץ הקודש מביאה לו מזל והזכיר תמיד כי ב־1986 ביקר בה ושיחק נגד נבחרת ישראל באצטדיון רמת גן, רגע לפני הזכייה ההיסטורית בגביע העולם במקסיקו.
מעבר לכל התמונות, הסרטים, ההקלטות (כולל כמובן טלפון חוגה שבאמצעותו ניתן לשמוע את השיחה המפורסמת עם אמא דונה טוטה אחרי הזכייה במונדיאל 86'), התארים, הגביעים (כולל גביע העולם האישי שהוענק לדייגו על ידי פיפ"א, תוכלו להניף אותו בעצמכם ולגלות עד כמה הוא כבד) יש בתערוכה מתחם מיוחד שמוקדש לשער יד האלוהים של מראדונה נגד אנגליה באותו מונדיאל, עם מתקן מיוחד וכדורים תלויים בגובה המדויק שדרכם יוכל המבקר להניף אגרוף ולשחזר את השער בעצמו מעל לזרועות המושטות לרווחה ובחוסר אונים של השוער האנגלי פיטר שלטון.
אטרקציה נוספת ומיוחדת במיוחד בתערוכה - אזור תלת־ממד מטורף שבו תוכלו לרחף ולצלול אל תוך הרגע הגדול ביותר בקריירה של מראדונה: שער המאה, גם הוא באותו משחק מול אנגליה, כולל כל המסלול שעשה על הדשא כפי שהוא נראה מתוך עיניו - מרגע קבלת הכדור בחלק המגרש של ארגנטינה ועד סוף הדהרה המטורפת שבה עבר כמחצית משחקני נבחרת אנגליה והכניע את השוער שלטון (ושלא תגידו שלא הזהרתי אתכם, אתם עומדים לחטוף שם סחרחורת, בדיוק כמו שחקני נבחרת אנגליה שניסו לעצור את מספר 10).
רק שימו עליכם את משקפי התלת־ממד וכל אחד מכם יוכל להיות דייגו מראדונה ל־120 שניות. חוויה חד־פעמית ובלתי נשכחת. מה־1 באוגוסט באצטדיון בלומפילד.