הלילה האחרון של כריסטיאנו רונאלדו באליפויות אירופה לנבחרות התחלק לשניים. בחלק הראשון, שכלל הגעה וכניסה לאצטדיון בהמבורג ולאחר מכן עלייה לחימום, הפורטוגלי הוותיק היה ונשאר כוכב רוק שרחוק שנות אור מבחינת הערצה ותהילה מ-21 השחקנים הנוספים שפתחו בהרכבי הנבחרות. הם אמנם משחקים על אותו דשא, לובשים את אותם מדים ובועטים באותו כדור, אבל לכולם ברור שמספר שבע באדום-ירוק מסתובב על כר הדשא כששטיח אדום פרוס לרגליו ועל ראשו ניצב בגאון כתר נוצץ ובלתי נראה.
כשלוש שעות לפני שריקת הפתיחה מאות אוהדים התמקמו בכניסה לשערי האצטדיון והמתינו לאליל שלהם, כשהם מייחלים להשיג חצי חיוך דרך חלון האוטבוס, ובמקרה הטוב אולי אפילו תמונה למזכרת - העיקר להיות כל כך קרובים לאיש והאגדה. בתוך האצטדיון, או לפחות כך זה הרגיש מגובה דשא, היו יותר אוהדים של רונאלדו מאשר אוהדים של פורטוגל וצרפת. זה התחיל עם צרחות בעת העלייה לחימום, המשיך בעשרות אם לא מאות שלטים של ילדים שמתפללים להשיג חולצה ולפרסם ברשתות החברתיות הכי מהר שהם יכולים, והסתיים בהיסטריה מוחלטת בכל נגיעה שלו בכדור (ואנחנו עדיין רק בחימום, כן?). גם בתוך היציע הצרפתי מאחורי השער, אפשר היה לשמוע רחש בכל פעם שהכדור ברגליים של כריסטיאנו. ואם זו מסיבה, תהיו בטוחים שגופי התקשרות ינסו להפיק ממנה את המקסימום. כמות בלתי סבירה של צלמים נאבקו על העמדות הטובות ביותר, כשמרביתם התמקמו בצפיפות מאחורי השער שאליו פורטוגל תקפה, בשאיפה לתפוס את CR7 בהבעת פנים לא שגרתית או חוגג שער כמו שרק הוא יודע, כאילו שבצד השני לא משחק חלוץ "אלמוני" בשם קיליאן אמבפה.
להורדת אפליקציית וואלה ספורט לחצו כאן
כל עוד רונאלדו ירצה להמשיך לקרוע רשתות ולרוץ על דשא, מבחינת הקהל והתקשורת הוא הסיפור, ונראה שהצל העצום שלו לא משאיר מקום לאף אחד אחר. כשהוא בסביבה, ברונו פרננדש וברנרדו סילבה, שני כוכבי על בפרמיירליג, נראים ומרגישים כמו שני ילדים נחבאים אל הכלים שלא זוכים להכרה. ואם אמבפה הוא היורש של כריסטיאנו כנושא הדגל של הכדורגל העולמי בעשור הקרוב, מסתמן שהענף בבעיה קשה, הן מבחינת יכולת ובמיוחד בכל הנוגע לבאזז ולסחיפת הקהל הרחב שלא חי ונושם את המשחק. ירידתו של הפורטוגלי מהבמה המרכזית היא מכה אנושה שצפויה להרחיק לא מעט אוהדים שהגיעו עבורו ובזכות היריבות הנצחית וההיסטורית שלו ושל ליאו מסי.
רונאלדו מתחמם והבאזז ביציע עולה
במשחק עצמו זו הייתה אופרה אחרת לגמרי. כוכב העל, שבמשך כ-20 שנה הבקיע שערים להנאתו והיה אימת ההגנות, התקשה להגיע למצבי הבקעה ותחושת ההערצה התחלפה בחמלה. הוא ויתר מראש על מאבקים פיזיים, כמעט ולא עשה תנועה לעומק וגם המהירות היא כבר ממש לא מה שהייתה. על דבר אחד שאפיין אותו גם בימי התהילה הוא לא ויתר: שפת גוף עצבנית וטענות לחבריו בכל פעם שהכדור לא מגיע לאן שהוא רוצה.
למרות טורניר לא מוצלח בכלל, רונאלדו יכול להישען אחורה בגאווה גדולה ולהתרווח. הרי קריירה כל כך עשירה ומוצלחת אף אחד ושום דבר לא יכול להכתים. תרצו או לא, רונאלדו הוא אחד הכדורגלנים החשובים והגדולים בתולדות המשחק ואחריו הענף לא יחזור להיות מה שהיה. הייה שלום, כריסטיאנו.