מותו של שחקן הבולטימור אוריולס סטיב בלקר כתוצאה משימוש בתכשיר על בסיס אפדרין, מיקד את תשומת הלב התקשורתית באותם תכשירים האסורים בענפי ספורט אחרים, אך מותרים בליגת הבייסבול.
לפי עדויות של שחקני עבר, סטרואידים ותכשירים אלו נגמעים בידי השחקנים בלהיטות רבה ללא כל פיקוח. היתרון היחיד הצומח לשחקנים מהעיסוק המוגבר בתכשירים הוא הירידה בעיסוק בנושא לא פחות שנוי במחלוקת משכורות השחקנים.
במהלך העשור האחרון ועד לשנה האחרונה נרשמה עלייה מתמדת במשכורות השחקנים. השיא נרשם בדצמבר 2000, עת חתם אלכס רודריגז על חוזה ה-252 מליון דולר. לפי החוזה ירוויח רודריגז, שחקן הטקסס ריינג'רס, את הסכום הנ"ל במהלך 10 השנים הקרובות, או 25.2 מליון דולר בממוצע לעונה. מחשבי החישובים כבר מצאו כי הוא ירוויח 80 סנט לשניה במהלך 10 השנים, או 69,041 דולר ליום.
85 מיליון דולר "בלבד"
מאז לא נשבר השיא, אך המשכורת הממוצעת שעומדת כיום על 2.3 מליון דולר לעונה המשיכה לעלות עד לעונה הנוכחית. אף כי אין עדיין נתונים סופיים כי לא כל החוזים נחתמו עדיין, נראה כי לראשונה מזה זמן רב, כתוצאה מהמשבר הכלכלי הכלל עולמי, תרד משכורת השחקנים הממוצעת.
כך למשל ג'ים תומה, אחד השחקנים המוערכים בליגה וחובט מצטיין, חתם בפילדלפיה על חוזה ל-6 שנים המעניק לו 85 מליון דולר "בלבד". בשנים עברו, תומה בן ה-32 יכול היה להשיג חוזה לטווח ארוך יותר ובעד יותר מצלצלים.
הידוק החגורה נפוץ אצל כל הקבוצות ושחקנים חופשיים העונה משיגים הרבה פחות ממש שהורגלו בשנים עברו, דבר המשפר מעט את תדמיתם של השחקנים, אך נראה כי "רודפי בצע" עדיין תהיה ההגדרה הנפוצה בקרב האוהדים בבואם לתאר את תכונותיהם האישיות של השחקנים.
בקבוצה אחרת הוא היה MVP
לגבי אלכס רודריגז, הרי שבשנתיים האחרונות, מאז חתם על החוזה הוא נתן עונות פרודוקטיביות מאד, והיה שני אולי רק לבארי בונדס (90 מליון דולר ל-5 שנים. חתם על החוזה בגיל 37) בכל הקשור לתפוקה התקפית. בנוסף לכך הוא הצטיין במשחק ההגנה ובמנהיגות.
לרוע המזל הריינג'רס לא הצטיינו בכלום מלבד בפיזור מזומנים וסיימו בכל שנה במקום האחרון בבית האמריקן ליג-מערב, הרחק מאחרי אוקלנד, אנהיים וסיאטל. אי ההצלחה של קבוצתו גזלה ממנו את תואר הMVP, שהיה ראוי לו בשנתיים האחרונות לפי הישגיו הסטטיסטיים (הכוללים בין היתר, 55 הום ראנס ו-139 RBI בממוצע לעונה), בנימוק שלא גרם לקבוצתו להצליח.
לכל כלל יש יוצא מן הכלל ומי שכל המיתון המדובר לא נוגע לו הם, כרגיל, הניו יורק יאנקיס, שלא מזמן שברו שיא כשגובה המשכורות המשולמות לשחקניהם חצה באחרונה את קו 150 מליון דולר לעונה.
בעלי הקבוצה, ג'ורג' סטיינברנר (הזכור לטוב כבוס של ג'ורג' קוסטנזה מסיינפלד), הוא גרסה אמריקנית לשמעון מזרחי, אך ללא הגינונים ועם הרבה יותר כסף. הכנסות היאנקיס (למעלה מ-250 מליון דולר בעונה) גבוהות בהרבה מאלו של כל קבוצה אחרת, וכשהקבוצה של סטיינברנר לא זוכה באליפות כבר שנתיים רצופות, הוא פותח את הארנק.
גודזילה מגיע ליאנקיס
בדומה למכבי תל אביב, הכתובת לכל שחקן יהודי מחו"ל, כך גם היאנקיס קלטו את חוזה קונטררס, העריק האחרון מנבחרת הבייסבול של קובה, ואת השחקן המצטיין של הליגה היפאנית, הידקי מטסואי המכונה גודזילה (לא בשל מראהו, אלא בשל ההום ראנים האימתניים שלו).
שניהם טרם הוכיחו את עצמם בליגת הבייסבול האמריקנית, החזקה לאין שיעור מהליגה היפנית או הקובנית, אך זה לא מנע מהם מלחתום על חוזים שמנים הגבוהים מכל מה שכל קבוצה אחת יכלה להציע להם. אגב, חוזהו של מטסואי, 21 מליון דולר ל-3 שנים כבר כמעט כיסה את עלויותיו. בואו של מטסואי לארה"ב יצר מיני היסטריה ביפאן כשמאות עיתונאים יפניים מלווים את היאנקיס לכל מקום וחולצות היאנקיס שוברות שיאי מכירות ביפן.
אותו ג'ורג' סטיינברנר היה בעל הקבוצה היחיד שהתנגד להסדר שמנע בסופו של דבר את שביתת השחקנים אשתקד. הליגה היתה על סף שביתה לאחר שבעלי הקבוצות לא הצליחו להגיע להסכמה עם איגוד השחקנים. בעלי הקבוצות צידדו בהטלת תקרות שכר שיגבירו את התחרותיות ויגבילו את ההוצאות על השחקנים, ובחלוקה של הרווחים בין כל הקבוצות.
היאנקיס וארגון השחקנים התנגדו, אך בעקבות האיומים במרד אוהדים ולחץ של דעת הקהל, שראתה את בעלי הקבוצות והשחקנים כחבורה של עשירים המנצלים את משחק הבייסבול הטהור כדי לזכות בליטרת הבשר שלהם, הגיעו הצדדים להסדר פשרה "כדי להציל את המשחק".
למרות הכל - עוד קיץ של בייסבול
שני הצדדים הבינו שמשחק הבייסבול לא יכול היה יכול לעמוד בנזק התדמיתי של עוד שביתה, לאחר ששביתת השחקנים הקודמת, שמנעה את קיום משחקי הגמר של 1994, דרדרה אותו לתהום ממנה לקח לו מספר שנים להתאושש. כולם הבינו זאת חוץ מהיאנקיס שהודיעו כי הם שוקלים להגיש תביעה משפטית בגין הנזקים שנגרמו להם על ידי הפשרה שכפתה עליהם חלוקה של כ-50 מליון דולר מרווחיהם לקבוצות הקטנות.
אצל הקבוצות הקטנות, מנגד, לא ניתן להבחין בשום תכונה יוצאת מגדר הרגיל לקראת תחילת העונה. נראה שהרגלים ישנים קשה לשנות, וכך גם השנה נמצאות קנזס סיטי ומונטריאל, מהקבוצות הקטנות של הליגה, במו"מ למכירת כוכביהם הגדולים.
כולם עדיין מקווים שמתי שהוא יפול האסימון והליגה תחזור להיות תחרותית כמו בשנות ה-70 וה-80. אבל בשנתיים האחרונות בכל זאת הצליחה הליגה הבעייתית הזו לנפק סדרות גמר מיתולוגיות, בהן זכו דווקא האנדרדוגים, כך שלמרות כל הבעיות בהחלט יש מה לראות. אז ברוכים הבאים לעוד עונה עם "בחורי הקיץ" של ארה"ב. או כמו שאומרים באמריקאית Play Ball!
החל ממחר: סקירה מקדימה של הבתים השונים בליגה