גבעת חלפון אלופת אירופה: זיכרונות מגמר יורו 1992

יוני 1992. מעולם לא היה מצבי טוב יותר וגם רע יותר בו זמנית. אני עוד לא בן 23, אבל מרגיש קשיש. גר בדירה שכורה בלב תל אביב, אבל עוד חוזר כמעט בכל יום שישי עם צ'ימידן מלא כביסה אל בית ההורים בחיפה. מחפש כיוון, אבל בינתיים ללא הצלחה. לפחות האהבה חזרה אל חיי אחרי תקופה ארוכה (מדי), אבל אפילו את שגרת האהבה הנעימה שהחלה להתהוות, קטע פתאום צו מילואים.

מהקודם עוד איכשהו הצלחתי להתחמק, אבל מזה כבר לא אוכל - מרוב רצון של צה"ל לראות אותי מקרוב ל-35 יום, ולמרות שהפלוגה שלי כבר ביצעה את הקו ברמאללה, אני מסופח לפלס"ר, קו בצפון.

אליפות אירופה בכדורגל, כמו שקראנו לה אז - לפני שלמדנו להגיד "יורו" כבר מתארגנת ברקע (עם 8 נבחרות בלבד) כשהדרמה מתחילה עוד לפני המשחקים - נבחרת יוגוסלביה מושעית מהטורניר, בגלל המלחמה - ובמקומה מזומנת נבחרת דנמרק, שלא הצליחה להעפיל מהמוקדמות.

הכדורגל הדני נראה כמי שלא התאושש עדיין מכישלונה של נבחרת הפלא שלו, זאת של מונדיאל 1986, שנחשבה מועמדת להגיע לשלבים הסופיים של הטורניר במקסיקו, אבל ספגה את התבוסה המשפילה בתולדותיה, 5:1 לנבחרת ספרד של אמיליו בוטרגניו. המכונה "העיט".

כל השערים והתקצירים מהיורו: להורדת אפליקציית וואלה ספורט לחצו כאן

גם בישראל יש "עיט": חלוץ צעיר, בסך הכל בן 20 מהפועל פתח תקווה, מוטי קקון, שבעונתו הראשונה בבוגרים הופך שותף לתואר נדיר עבור המועדון שפעם היה גדול: ניצחון 1:3 בהארכה בגמר גביע המדינה על מכבי תל אביב, משחק שנושק כמעט לתחילת היורו, ב-10 ביוני בשבדיה.

חובבי הספורט בישראל עוד עסוקים בכלל בכדורסל: אחרי 22 אליפויות רצופות, נדמה שהכתר של מכבי תל אביב מתנדנד: בסדרה של הטוב מ-5 משחקים מצליחה הפועל תל אביב לנצח בשני משחקי הבית שלה באולם אוסישקין ולגרור את הסדרה למשחק חמישי, שבו, כרגיל, דרמה, טענות של הפועל על שיפוט מקפח ואליפות של מכבי. הכתר הנצחי יתנדנד עוד שנה בטרם ייפול ויצנח על ראשם של פיני גרשון ובראד ליף, בעונת הדובדבנים המפורסמת בגליל.

למחרת המשחק החמישי מתחיל שירות המילואים שלי - ונדמה לי שאין מדוכא ממני ביקום כולו. למזלי אני משובץ למוצב שנמצא קצת מעבר לגדר המערכת בגבול סוריה. למה למזלי? כי התפקיד העיקרי שלנו הוא בעיקר להיות שם ולתצפת על הסורים. הדרך שמובילה למוצב מלמעלה נחסמה בגלל השלגים שירדו באותו חורף קשה (מסביב אפשר למצוא עוד נקיקים מלאים בשלג שלא הפשיר למרות שכבר יוני!). כלומר - הדרך היחידה למוצב היא מלמטה, מכיוון מג'דל שמס. מבחינתנו זה אומר בעיקר שאין לשום גורם מפקח דרך להגיע לפתח המוצב מבלי שייראה בעין בלתי מזוינת לפחות 20 דקות מראש.

התצפית על הסורים הופכת מהר מאוד לתצפית על גדר המערכת שמתחתינו - "האויב" הוא הג'יפ של המ"פ או הבט"שית שמגיעה אלינו להפסקת קפה פעמיים ביום. בשאר הזמן אנחנו על תחתונים. "תביאי יומן" אני אומר לה בטלפון שמחברים לנו פעם ביום לעשר דקות, מהמבצעים - בעידן של טרום תקשורת סלולרית - "נבחר תאריך לחתונה", כך אני חותם את הצעת הנישואין הרומנטית ביותר בהיסטוריה.

בשאר הזמן אני גרסה מאוחרת של ויקטור חסון: החבר'ה מסביב כבר עברו מזמן לכפכפים ואני לוקח את המטבח תחת חסותי. בכל בוקר אני מעמיס על הכתף קיטבג ריק ויורד ברגל למכולת בכפר. חצי שעה ירידה - ואם מתזמנים נכון, תופסים את הבט"שית בדרך חזור. אספקה אמנם מגיעה למוצב, אבל אני מחזק בירקות טריים, תבלינים ועוד דברים שצה"ל כשל מלספק.

אחרי שבוע החבר'ה מתחננים שאעבור לפורמט מקוצר של שתי ארוחות ביום, רק בוקר וערב - כי הם מתחילים להשמין. "בערב תבואו קצת קודם, יש פלטה קרה - שיגעון" אני צוחק בזמן שאני ממחזר את המשפט הידוע מגבעת חלפון ואחר כך כותב בסיד על מיכל המים הגדול שמעל למטבח: "מועצה אזורית ויקטוריה".

בשבת הבאה אני יוצא: ההורים שלנו נפגשים לראשונה כמחותנים לעתיד, למרות היכרות שטחית מהשכונה. אני נרגש, אבל בעיקר מהעובדה שהפועל חיפה שלי מבטיחה באותו סוף שבוע את השיבה לליגה הלאומית בכדורגל (אז הליגה הבכירה). אני חושש שאם יטען מישהו שפרצתי אל כר הדשא, עקרתי את דגל הקרן, השחלתי את מוט הפלסטיק לתוך הדגל שהיה בידי והעברתי לזאהי ארמלי שהיה כבר על כתפי אוהד אחר, יתכן שלא אוכל להכחיש.

אה, כן, ביום שישי בבוקר, עוד לפני שכל האירועים המשמחים האלה קורים, אני רוכש (אלוהים יודע מאיפה היה לי כסף) במגדל הנביאים שבהדר טלוויזיה סאניו 14 אינץ' שנראית כמו קובייה. בכל זאת ועם כל הכבוד לצה"ל, אין מצב שאני מפסיד את אליפות אירופה בכדורגל.

זו לא הפעם הראשונה שבה אליפות אירופה פוגשת אותי על מדים. 4 שנים קודם לכן, ב-1988, אני מ"כ של פלוגת טירוני נח"ל שנמצאים כבר לקראת סוף הטירונות (אחרי "שבוע כיתה" כמדומני). למרות שהחיילים שלי עדיין טירונים, הם כבר כמעט רובאי 5, כלומר כשירים להחליף פלוגת מילואים בקו באזור בית עומר שביהודה. אנחנו, המפקדים, עולים לקו יומיים לפני החיילים, כדי לחפוף עם המילואימניקים. בערב האחרון שלהם בקו, אנחנו נאספים לאוהל של הרס"ר שבו יש טלוויזיה, לקרב בין הולנד לגרמניה.

בגול הדרמטי של ואן באסטן אנחנו בשמיים, אבל צעקות השמחה שלנו נקטעות די מהר: בקבוק תבערה הושלך בבית עומר על הג'יפ של המ"פ מילואים בסיור הלילי האחרון שלו בקו, התלקח על הברזנט בכיסה על הג'ים מלמעלה וגרם לו לכוויות קשות.

הוא מפונה לבית החולים. חייו ניצלים, אבל הפרצוף שלו כבר לא ייראה אותו הדבר. למחרת מגיעים החיילים שלי ואני מבין את ההבדל התהומי בין להיות חייל בקו לבין להיות ממפקד, זה שאחראי שכולם יחזרו הביתה בחתיכה אחת. עד היום הקו הקצר ההוא זכור לי כטראומה אחת גדולה, לפחות הולנד המשיכה עד לגמר שבו ניצחה את ברית המועצות.

ריצ'רד מולר נילסן קוראים למאמן של דנמרק, לא הרבה שנים מאוחר יותר הוא יבוא לישראל, יספר לכולם כמה הוא אוהב חומוס, יאמן את הנבחרת וילמד את המילים של "התקווה". העיתונאים בישראל יקראו לו "הג'נטלמן", אבל ישתו לו את הדם. בסוף הוא ימות בטרם עת, אבל לא בגלל זה.

בינתיים הוא רק המאמן של דנמרק, הנבחרת שהגיעה ליורו בטעות, אבל השתלטה על המסיבה. אנחנו צופים במשחקים בטלוויזיה הקטנה שבמכולה שמשמשת גם כחדר אוכל וגם כמטבח, אבל יש בעיה: בחלק מהשידורים, מכיוון שמדובר על טלוויזיה עם מה שכונה פעם "אנטנה פנימית", יש הפרעות.

בהתחלה אנחנו חושדים בסורים, אבל בסוף מגלים תושייה כזו הנדרשת מול פני האויב האכזר ומגלים שאם מעמידים את מ', החייל הדתי שבינינו על הגג של המכולה, עם האנטנה ביד. התמונה מסתדרת פיקס. עד היום אני לא בטוח אם זה בגלל שהיה בעל קשר טוב יותר עם חסדי שמים, מחמת היותו דתי, או שמא כל חייל אחר היה טוב למשימה באותה המידה. בכל אופן הוא נאלץ לטפס על הגג בכל ערב, תמורת טובות הנאה הוגנות (בדמות ביטול כל השמירות בלילה) רק מהסיבה הפשוטה שהוא היה פשוט החייל היחיד שלא התעניין בכדורגל. אני אפילו לא בטוח שטרחנו להודיע לו כשהטורניר נגמר, אז אם איזה רס"פ של פלוגת מילואים חותם על מכולה במוצב הצפון ומוצא על הגג שלו מילואימניק שהיו הוא בטח כבר בין חמישים ומשהו, תגידו לו שהיורו ההוא נגמר ושאפשר לרדת.

דנמרק התחילה את הטורניר עם תיקו והפסד, אבל אז התגלה בין הקורות שלה פלא אמיתי, שוער אלמוני בשם פטר שמייכל, שבדיוק חתם על חוזה שמעביר אותו מברונדבי המקומית ללוזרית הגדולה והמפוארת ביותר בכדורגל האנגלי, מנצ'סטר יונייטד, שלא זכתה באליפות כבר 26 שנים. בזכותו הדנים מדהימים את צרפת (למרות שער שוויון של ז'ן פייר פאפן) ואחר כך - בדו קרב פנדלים - את האלופה הקודמת, הולנד של אותו ואן באסטן שאת השער שלו נגד הגרמנים ימ"ש חגגנו ארבע שנים קודם.

דווקא בגמר רעדו להם הרגליים - גרמניה של יורגן קלינסמן הייתה טובה הרבה יותר, אבל הדנים הצליחו לכבוש את הראשון - וכשהמשחק מתקרב אל סופו והגרמנים במתקפה, להפתיע גם עם השני ולחתום על ההפתעה הגדולה ביותר בתולדות טורניר גדול (אם כי צריך להודות שהיורו של אז היה צנוע בהרבה מהמפעל המרשים שהוא היום).

הקו ההוא נגמר. שמייכל עבר למנצ'סטר יונייטד למשהו כמו שש עונות מופלאות, שהסתיימו בלילה קסום אחד במיוחד בברצלונה, שוב מול גרמנים, אבל זה שייך כבר לאגדה אחרת. אני חזרתי הבייתה וכעבור חודשיים באמת התחתנו - ועוד חודש אחד לאחר מכן התחלתי בלימודי התקשורת שלי. לא כל הבעיות בחיי נפתרו, אבל לפחות עליתי על המסלול שבו אני צועד עד עצם היום הזה. טוב או רע תשפוט ההיסטוריה, אבל בגילי כבר לא יהיה לי אחר.

אבל אולי בכל זאת, העובדה שאחרי 32 שנה אני צריך לבקש ממנה בנימוס לתת לי להשתלט על המסך הגדול בסלון כדי לצפות שוב בדנמרק (שהבן של פטר עומד בשער שלה!) מול גרמניה, היא הוכחה שטוב שהיא באה לבקר אותי בקו ההוא והביאה אתה את היומן: לפעמים לא צריך מחוות רומנטיות גדולות, מספיק לאהוב, כלומר - מספיק לאהוב כדורגל.