עבור אוהדי כדורגל שחיים "משבת לשבת" טורנירים בינלאומיים גדולים כמו המונדיאל או היורו, הם לפעמים רק אמצעי כדי לשבור את מה שמוכר בספרות המקצועית כ"קריז הפגרה", מחלה אוטואימונית קשה, שתוקפת אוהדי כדורגל מסביב לעולם, ממש כמו המדוזות, בחודשים יוני-יולי-אוגוסט.
למה רק "תחליף"? כי לך תתחבק בגולים עם מישהו שבסך הכל נמלט אל הפאב בחסות היורו כדי לבהות קצת במי שאינם אשתו וילדיו, במקום עם אוהד מסור כמוך, שקנה את הזכות הזאת בשלוש שעות נסיעה בפקקים למשחק חוץ בגביע הטוטו, בדוחא ובגשם.
כלומר, לאוהדי הכדורגל ה"אמיתיים" לוקח קצת זמן כדי להתניע בטורנירים גדולים: נבוכים מהפומביות שסוחפת פנימה גם את המעגלים השני והשלישי של הצופים, הם מחפשים נבחרת שיוכלו לאהוד באותו להט ששמור לקבוצה המקומית שלהם, מתחברים אליה, לומדים להכיר כל שחקן - ואז היא לרוב עפה... אבל הי, זה עדיין הרבה יותר דומה לדבר האמיתי מאשר אליפות הטניס של ווימבלדון או תחרויות ליגת היהלום"(?!) באתלטיקה, שאותם אנו צורכים בחודשי הקיץ כצרוך נרקומן את האדולן.
אלא שהיורו הזה שונה, אחר, מפתיע, מהיר, פורה - ובעיקר: הצליח לשאוב אותי פנימה כבר מהשנייה הראשונה. בלהט תגובת הנגד לאנטישמיות האירופית המתעוררת-מחדש, מיתנתי את אהדתי לנבחרות שאני אוהד משחר נעוריי (בגדול, תקציר המופע של שנות השבעים - אנגליה, הולנד וגרמניה, בסדר הזה) והעברתי חלק מהתמיכה לאנדרדוג, כלומר - הצטערתי שאלבניה לא כבשה את השוויון מול איטליה, שמחתי שעשתה זאת מול קרואטיה, שהייתה בעצמה אנדרדוג עד שנדבקה לטופ של הכדורגל העולמי.
עוד שמחתי בניצחון הסלובקי על הבלגים וריחמתי על הגיאורגים שלא רק שלא הצליחו להשוות נגד הטורקים הרשעים, אלא אף ספגו את השלישי.
אלא שלא רק אהדת האנדרדוג מדריכה אותי הפעם, אלא שמחה כללית מטורניר שמפגין כדורגל התקפי ומהיר, כזה שהפך כמעט כל משחק עד כה לחוויה מרתקת.
ההר יוליד עכבר?
חמוש בכל הדעה הקדומה הטובה הזאת, אשים את פני אל סוף השבוע ואתמקד בכמה משחקים: הראשון הוא מה שיגרום לי להקדים את ארוחת הערב המסורתית של ערב שבת, כדי שנוכל לסיים עם הקינוחים ולהתמקם מול המסך לקראת הולנד-צרפת.
לפני שאשגה בפנטזיות, אקדים לדברים אזהרת מסע: זה מסוג המשחקים שעלולים להתפתח למעמד של ההר שהוליד עכבר.
משמע - על הנייר מדובר באחת ההתמודדויות המסקרנות, בעוד שבפועל עלולה הזהירות לגבור על היצירתיות, מה גם שתיקו עשוי להיטיב עם שתי הנבחרות ששיחקו רע במשחק הפתיחה, אבל השיגו ניצחונות דחוקים על נבחרות חלשות מהן.
ובכל זאת, כשהנבחרות האלה עם דגלי הטריקולור נפגשות, רק הזיכרונות מימי קרויף, ניסקנס, רנסנבריק וקרול, בואכה רייקרד, חוליט ו-ואן באסטן - ועד ואן ניסלטרוי ו-ואן פרסי, כשמולם פלאטיני, אמורוס, טרזגה, פאפן, קאנטונה, זידאן והנרי - יכולים להספיק עוד לפני שנשים לב שהמשחק מתנהל ברובו בתוך עיגול האמצע, בין הגרוש החסר לגילדן, שמגדיר את הקריירה של ממפיס דפאי לאף השבור של קיליאן אמבפה, שכבר מריח את הטאפסים של מדריד.
היתרון הצרפתי ברור: הנסיגה בכדורגל ההולנדי היא כה מוחלטת, עד שלפעמים נדמה שכל מה שנותר ממנה הוא רק הזיכרון מימים שבהם אייאקס עוד הייתה אימפריה והולנד הפכה לשיברון לב קבוע במונדיאלים. יחד עם זאת ולמרות סיום העונה העגום של בני יהודה בליגה הלאומית, לא הייתי ממהר להספיד את הסיכויים של הבחורים בחולצות הכתומות להפתיע - ולצרף גם את הכישלון בטורניר לרשימת הטענות של מארי לה פן נגד ממשלתו של עמנואל מקרון.
ואחרי ששיחקתי אותה יואב טוקר בחזית ארמון האליזה, נעבור ל"מאסט סי טי.וי" של שבת, אבל לא לפני שנעבור על שני המתאבנים של הקרב בין ההולנדים לצרפתים: בארבע אחר הצהריים, אם אתם מסוגלים לוותר על נקודת המפגש הטלוויזיונית בין גלית ואילנית למעיין אדם וחיים אתגר, תוכלו לצפות בסלובקיה, שהדהימה את הבלגים (נבחרת שלא מצליחה להיות סך כלל כוכביה), שתפגוש את האוקראינים - שהרומנים עשו להם בתחילת השבוע את מה שפוטין חולם לעשות להם כבר הרבה זמן.
ניצחון יבטיח לסלובקים עלייה, ככל הנראה אפילו מראשות הבית ויישלח את האוקראינים להסביר לעמם איך נבחרת שהנשיא שלה מסתובב ברחבי העולם בטי שירט בצבע ירוק-זית, מתקפלת ככה על המגרש. במילים אחרות: זה הנגטיב של הולנד-צרפת - משחק שנראה חלש על הנייר אבל עשוי להתגלות כפצצה.
בשבע, אם אינכם מחויבים לשבת ליד שולחן השבת, מחכה עוד משחק טעון, בין שתי מאוכזבות המחזור הראשון, אוסטריה ופולין, עוד שתי נבחרות עם אותם צבעים בדגל רק בסידור שונה.
תיקו עלול שלא להספיק לשתיהן, ניצחון שומר סיכוי סביר להעפיל לקראת המחזור השלישי והאחרון של שלב הבתים. הפסד - ואפשר לעלות למשחק הבא עם הנוער. מה זה אומר? שלמרות הדימוי הקריר של שני הלאומים, יהיה אש!
מרס טורקי?
שבת בבוקר, יום יפה - שתו הרבה קפה כי תזדקקו לו בהמשך היום: בארבע יעלו שתי מפסידות הסיבוב הראשון למשחק ההזדמנות האחרונה. הגיאורגים היו קרובים להפתיע ולהשוות מול הטורקים, אבל ספגו את השלישי בשלהי המשחק. לעומתם אצל הצ'כים מדובר היה בשיברון לב של ממש, אחרי שיכלו כבר להגדיל את היתרון, ספגו את השוויון - ואז עוד ווינר בתוספת הזמן. שנסתכן בהימור? צ'כיה תנצח ותשמור לעצמה סיכוי להעפיל עם תיקו או ניצחון נגד הטורקים.
דיברנו על טורקים? אז אם לשפוט לפי המשחק הראשון, הם נראו טוב בהרבה מהנבחרת הפייבוריטית שאותה יפגשו מחר, פורטוגל. בנבחרת של רונאלדו (שמחכה לשער ראשון ביורו 2024 אחרי שכבש בכל טורניר גדול שהתקיים אחרי הספירה), לא יכולה אפילו שמחת הניצחון להאפיל על היכולת החלשה. אז שנהמר על הפתעה? לפי היכולת, אפשר בהחלט לקחת את הסיכון ולשים את הז'יטונים בווינר על מרס טורקי. לפי המזל - כדאי לחשוב פעמיים.
יחתמו את סוף השבוע (שלנו, אצל הגויים יש יום נוסף) שתי נבחרות שבאות מהמקומות הכי מנוגדים בטורניר: הבלגים עוד תחת הרושם שהם נבחרת גדולה. ובכן, לא רק שהם בעיני לא היו מעולם כאלה, הרי שהחדשות הרעות מבחינתם הן שאפילו דור הזהב (שהצליח להביא אותם למקום הראשון בדירוג פיפ"א, למרבה האירוניה אחרי ניצחון 4-1 על ישראל) שלא הבשיל לתור זהב (כן, אנחנו חזקים במשחקי מילים) הולך ונעלם - קצת כמו שקורה לקרואטים, אם כי פחות דרמטי.
ההפסד לסלובקיה שם את הבלגים בסיטואציה שבה הם חייבים לנצח את הרומנים (או לפחות להשיג תיקו ולקוות לניצחון - לא בלתי אפשרי - על האוקראינים). הבעיה: רומניה נראתה פשוט נפלא נגד אוקראינה: עם יופי של כדורגל, מהתקפות שחודרות לתוך רחבת היריב ועד לבעיטות נהדרות מרחוק. גם ההגנה תפקדה מצוין, מה שאומר שלבלגים הולך להיות לא קל.
הימור? אולי תיקו - שיבטיח העפלה רומנית וישאיר לבלגים סיכוי סביר, למרות פתיחה רעה (מישהו זוכר כמה נגמר משחק הפתיחה של ארגנטינה במונדיאל...?).