אגדת הכדורגל הבלגית (ומאמנה החדש של באיירן מינכן), וינסנט קומפאני, נשאל בעבר מה ההבדל המרכזי ומי טוב יותר מבין השניים, אדן הזאר או קווין דה בראונה, לאחר שחייך וסירב בתקיפות לומר מי לדעתו טוב יותר, הוא פשוט הסיט את הדיון באופן מנומס והתייחס להשוואה בין השניים בהיבט המקצועי.
'כשאתה רוצה מישהו שינהל לך את המשחק באופן מחושב, שקול ומתוכנן, אין טוב לדעתי מקווין, אבל לעתים במהלך המשחק אתה חייב להשיג משהו קצת פרוע, חסר שליטה ושיתן לך ניצוץ משום מקום. וזאת המומחיות של אדן. שניהם נהדרים, שניהם מנהיגים ועם שניהם הייתה לי הזכות לשחק יחדיו', שיתף בפשטות. הכנות של קומפאני ראויה ומדוייקת ובהחלט ניתן להוסיף לה שורת מחץ נוספת: גם תחת הנהגתו של הזאר (המבוגר מבין השניים) וגם תחת הובלתו של דה בראונה, בלגיה לא באמת הגיעה לשום הישג משמעותי, וככל הנראה בעתיד הנראה לעין, גם לא תגיע.
אבל גם חוסר ההצלחה העקבי של מי שבמשך שנים שיחקו (וקרסו בכל צ'אנס ממשי) תחת אור הזרקורים הלאומי עם הכותרת המחייבת 'דור הזהב', לא פגע בתקוות ובשירה האדירה ברחבי פרנקפורט שעות לפני תחילת משחקה הראשון של בלגיה ביורו 2024. ה-'שדים האדומים' היא נבחרת חזקה ועמוסת איכויות, אבל הגיעה לטורניר בגרמניה עם ציפיות נמוכות יחסית ביחס לשנים האחרונות, כפועל יוצא של הצערת הנבחרת ופרישתם של שחקני מפתח ותיקים.
האוהדים הבלגים אמנם לא השתוו בססגוניות ובצבעוניות למחנות אחרים שראינו עד כה בטורניר (כמו שכניהם ההולנדים, לדוגמא), אבל עדיין בדרכם ובאמונתם, היו קולניים, נחושים ובעיקר אופטימיים למדי לקראת משחק הפתיחה של נבחרתם בבית ה'. צריך גם לומר את האמת כפי שהיא, הבית שאליו בלגיה הוגרלה (שניתן לכנותו גם 'הבית הישראלי, אליו הנבחרת שלנו הייתה משובצת אם- ורק אם- הייתה איכשהו מעפילה בסופו של דבר ליורו) הוא הבית הקל ביותר בתחרות.
מבט בלגי ימינה ושמאלה לכיוונם של בתים חזקים ומאוזנים הרבה יותר בדמותם של בית ד' בו צרפת היא הפייבוריטית או בית ב' בו ספרד ואיטליה עתידות להיאבק על הבכורה (כשקרואטיה טרם אמרה את המילה האחרונה), היה גורם לאי נוחות גדולה יותר עבור הבלגים, שבדקות הפתיחה לפני המפגש מול סלובקיה היו משוכנעים שהם יפתחו את התחרות בקונצרט משכנע למדי.
אולם שוב, ציפיות לחוד, ומציאות לחוד, והמציאות המקצועית שעמה בלגיה התמודדה הייתה סיוט אחד גדול, באחר הצהריים מתסכל למדי בפרנקפורט ששוב נתן עדות לכך שהרחבת היורו לעשרים וארבע נבחרות מעניק תקווה (ולא מעט צבע) גם לאומות הצנועות יותר, בדמותן של סלובקיה. שער מוקדם למדי של איוואן שראנץ, שחקנה בן ה-30 של סלביה פראג, העניק לסלובקים ניצחון גדול, סיפוק עצום ובעיקר מקדמה גדולה והתחלת מימוש הפנטזיה להעפיל לשלב הנוק אאוט.
למונח 'יד האלוהים' יש משמעות הסטורית בעולם הכדורגל בהיבט הרבה יותר רחב, זכר לרגע המכונן שסיפק דייגו ארמאנדו מראדונה נגד אנגליה במונדיאל 86', אבל החל מאתמול (והודות למעורבות הטכנולוגית שקיימת במשחק כיום) גם לסלובקים יש את 'יד האלוהים' שלהם, בגרסתה הצנועה. השער של רומלו לוקאקו שנפסל בעקבות נגיעת היד של חברו לקבוצה, לויס אופנדה, מנע את השיוויון הבלגי קרוב לסיום, בפעם השניה באותו ערב, כששער נוסף של לוקאקו נפסל בעקבות נבדל גבולי בדקה ה-56.
לחובבי הסטטיסטיקה והנתונים השונים, מדובר בההפתעה הגדולה ביותר בתולדות היורו, בהתחשב בדירוג הבין לאומי של שתי הנבחרות, שמציב את בלגיה במקום השלישי בדירוג העולמי, ומשקיפה מלמעלה על סלובקיה שמדורגת במקום ה-48. דירוג פיפ''א אמנם כבר שנים לא מהווה אינדיקציה אמיתית ועדכנית להלך הרוח האמיתי שנושב בפועל מכר הדשא, אבל עבור אוהדי ה-'סוקולי', זה בונוס נחמד למדי. דוד מול גוליית הוכרע באופן מרגש לטובת הסלובקים שהיו האנדרדוג המוחלט לפני תחילת העימות החזיתי, והחגיגות במרכז פרנקפורט לאחר המשחק העניקו תחושה אמיתית של מעוז 'ברטיסלבה הקטנה', שבא לידי ביטוי כבר במשחק הפתיחה.
התוצאה במשחק המקביל בבית (בו גברה רומניה 0:3 על אוקראינה) רק היטיבה עם הסלובקים, שיפגשו את האוקראינים המובכים במחזור הבא. כשגורלם בידם והחלום להעפיל לשלב שמינית הגמר עשוי להפוך למציאות קרובה, סלובקיה סיפקה הופעה מלאה הקרבה ואמביציה, שזכתה למלוא ההערכה מאוהדיה האמוציונליים ביציעי הפרנקפורט ארינה. הבלגים, שיפגשו את הרומנים המפתיעים במשחק הבא, מוצאים עצמם שוב במרחק שנות אור ממימוש מלוא הפוטנציאל שלהם, ועם לא מעט סימני שאלה לגבי מה הנבחרת הלאומית שלהם באמת מסוגלת להשיג ביורו הקרוב, שנפתח באופן הגרוע ביותר מבחינתם.