גמר מונדיאל 22 בקטאר נחשב למשחק הכדורגל הגדול ביותר בדור הנוכחי. הבעיטה של גונסאלו מונטיאל לעבר הנצח, כפי שהיטיב לבטא ידידי נדב יעקובי, גרמה להתפרצות רגשות יוצאת דופן שרק טורניר כדורגל נבחרות יכול להוציא מאנשים והשאירה טעם של עוד, טעם שאנחנו הולכים לחוש אותו גם בקיץ הקרוב עם פתיחת טורניר הנבחרות האיכותי ביותר שיש לכדורגל להציע - אליפות אירופה בכדורגל 2024 בגרמניה.
הפעם האחרונה שגרמניה אירחה את אליפות אירופה הייתה לפני 36 שנה והעולם היה אחר לחלוטין. אז זו הייתה בכלל גרמניה המערבית, סגנית אלופת העולם, שיחקו 8 נבחרות מתוך 32 נבחרות שהיו במוקדמות ואנחנו בכלל שיחקנו באוקיאניה. אז היום זו כבר גרמניה המאוחדת, שמגיעה לטורניר בתקופה קשה מקצועית אחרי שתי הדחות ברצף בשלבי בתים במונדיאל והדחה בשמינית הגמר היורו הקודם, ומשתתפות בטורניר 24 נבחרות מתוך 53 שהתמודדו במוקדמות כולל נבחרת ישראל. הדבר היחיד שלא השתנה - שוב אנחנו נצפה בטורניר בטלוויזיה, רק שהפעם זה קרה לא מסיבות גיאוגרפיות, אלא מקצועיות.
אז בחמישי בבוקר נחתנו במינכן שתארח את משחק הפתיחה וכבר בשדה הרגשנו את התכונה לקראת הטורניר. אבל שום דבר לא הכין אותנו למה שנראה ונחוש ברחבי העיר במהלך היום מהצד של האוהדים הסקוטים. צבא הטארטן, כמו שהוא מכונה, בגלל הדוגמא המיוחדת והצבעים של הפסים האנכיים והאופקיים בחצאיות הסקוטיות, צבע את העיר וסיפק אווירה נהדרת ברחובות. המרוויחים הגדולים היו הברים המקומיים, שם ליטרלי הבירה זרמה כמים (כמויות הבירה שהם שותים היא בלתי נתפסת). גם המלון שלנו לבש חג ובארוחת הבוקר נצפו עשרות חולצות נבחרת סקוטלנד מתקופות שונות, קמצוץ חולצות נבחרת גרמניה ורוד חוליט גדול אחד, שהתיישב שולחן לידי עם טאבלט. האיש שלפני 36 שנים פה במינכן, עדיין עם ראסטות נהדרות שמעטרות את ראשו, הבקיע את השער הראשון בגמר, שער שמעט התעמעם אחרי השער השני של הכוכב של אותו טורניר, מרקו ואן באסטן. ועדיין, מדובר בשער שהביא גביע.
שתי הנבחרות שייפגשו במשחק הפתיחה במינכן, מגיעות לטורניר ברגשות מעורבים. הסקוטים עשו טורניר מוקדמות מצוין כולל ניצחון ענק על ספרד ויש להם בסגל שני שחקני טופ פרמיירליג - הקפטן אנדי רוברטסון מליברפול וג'ון מקגין, שסיים את עונת חייו באסטון וילה. אבל מצד שני, הם מגיעים במומנטום שלילי, עם ניצחון אחד בתשעת משחקיהם האחרונים וגם הוא על גיברלטר הקטנה, ובעיקר עם סגל מדולל עם חורים בעמדות קריטיות כדוגמת הבלם והחלוץ.
מנגד, מתייצבת הנבחרת המארחת, שלא דמיינה לפני שלוש שנים שככה היא תגיע לטורניר שהיא מארחת. מי שהיה אמור להוביל את גרמניה ליורו היה האנזי פליק, שנחשב למוח מאחורי ההצלחה של יוגי לב בזכייה בגביע העולם ב 2014 וזכה בשישה תארים בעונה לפני ארבע שנים כמאמן באיירן מינכן. פליק נכשל בגביע העולם כשגרמניה הודחה בשלב הבתים וסיים את הקדנציה אחרי ארבעה הפסדים בחמישה משחקים כולל תבוסה משפילה 4:1 ליפן. מי שנכנס לתפקיד היה יוליאן נאגלסמן, שאמנם התקשה במשחקיו הראשונים, אבל אז הוא קיבל מתנה גדולה בדמותו של טוני קרוס, שחוזר לנבחרת לטורניר פרישה וכל המומנטום של הנבחרת השתנה למרות שעדיין יש בעיות שנאגלסמן יצטרך לפתור כדי שגרמניה תלך עד הסוף.
המאנשפט יגיעו לטורניר עם סגל שיש בו כמה נקודות חולשה בולטות. יונתן טה הוא בלם איטי שמועד לטעויות ומצטיין יותר במערך של שלושה בלמים; שני המגנים, מקסימיליאן מיטלשטאדט ויוזואה קימיש, בולטים יותר ביכולת ההתקפית שלהם עם הכדור ופחות ביכולות ההגנה; ושני כוכבי העתיד וההווה של הנבחרת, פלוריאן וירץ וג'מאל מוסיאלה, משחקים על אותה משבצת ונאגלסמן מנסה כל הזמן למצוא את הדרך איך לשלב בין שניהם וכיצד לייצר משחק אגפים איכותי כשכל השחקנים הקדמיים שלו הם שחקני אמצע. למשחק הפתיחה יש חשיבות גדולה במיוחד עבור הגרמנים, כדי לייצר ביטחון בתוך הנבחרת ושל הקהל בנבחרת, ומשם לייצר מומנטום שיסחוף אותם עד לשלבים האחרונים של היורו.
ובנימה אישית, זה לא טורניר גדול ראשון שיוצא לי לפרשן ובכל פעם זה מרגש מחדש, אבל זו בהחלט הפעם הראשונה שאני מגיע לטורניר כזה בתחושות אמביוולנטיות. מצד אחד, האהבה הגדולה לכדורגל והרצון להעביר את החוויה והמשחק לקהל בארץ בצורה הכי טובה שאפשר. מצד שני, הסיטואציה הבלתי אפשרית שאנחנו חיים בה בישראל, כש-120 מטובי בנותינו ובנינו עדיין חטופים בעזה, החיילים שלנו נלחמים בצפון ובדרום, 100,000 פליטים בארצם, העם עדיין מדמם מבפנים והחשש מהעתיד גדול מאוד. אני רק יכול לקוות שהכדורגל והשידורים שנביא מכאן, יספקו קצת אסקפיזם לקהל בבית, יתנו להם בריחה של כמה רגעים מהמציאות, יספקו להם נושאי שיחה אחרים ויעשו להם מעט נחת. אם זה יקרה, עשינו את שלנו.
מאחל לכולנו חודש יורו מוצלח, וכשנחזור לארץ כולם - אבל כולם - יחזרו הביתה. אמן.