הגמרים האיזוריים הסתיימו מהר מאוד, בעקבות שתי סדרות חד צדדיות למרות שרוב המשחקים בהן היו צמודים. בסופם, נקבע הגמר בין קבוצה אחת צפויה לקבוצה אחת מאוד לא צפויה, גם בתחזיות מפתיחת העונה וגם בתחזיות מפתיחת הפלייאוף. לפני שנגיע למחשבות ראשוניות על הגמר, נעבור דרך שתי סדרות הגמרים האיזוריים ופרידה זריזה משתי המפסידות.
גמר המערב
בשני הסיבובים הראשונים, נראה היה שהכוח הדומיננטי ביותר בפלייאוף הזה הוא ההגנה של מינסוטה. היא אמללה את קבוצת הכוכבים של פיניקס בסיבוב הראשון, ונכנסה לראש של האלופה בסיבוב השני. אחרי גמר המערב, התברר שיש בקונפרנס הזה כוח אחד דומיננטי יותר: לוקה דונצ'יץ' מריח הזדמנות לתואר. עוד מימיו כילד פלא בגילאי העשרה בריאל מדריד ובנבחרת סלובניה, לוקה התנפל על כל תואר שנקרה בדרכו וידע להתעלות ככל שהמשחקים, והרגעים בתוך המשחקים, הפכו לחשובים יותר. ב-NBA הוא הראה את הקילינג אינסטינקט שלו בכל פלייאוף בו השתתף, אבל השנה זו הפעם הראשונה בה הקבוצה שלו התפתחה להיות מועמדת לגיטימית לתואר. הוא הגיב לכך בסדרה בה היה בשליטה מוחלטת על יריבה שאפילו ניקולה יוקיץ' לא מצא לה פתרונות עקביים.
מגיע הרבה מאוד קרדיט לניקו האריסון, האיש החזק בהנהלת דאלאס כיום, שבנה סביב לוקה קבוצה איכותית בזכות הימור אחד מצוין על קיירי אירווינג, פגיעה בול בדראפט (דרק לייבלי), כמה החתמות מוצלחות של שחקנים שנחשבו לשוליים (בעיקר דריק ג'ונס ג'וניור) ושני טריידים על שחקנים משניים מקבוצות חלשות בדד-ליין (פי ג'יי וושינגטון ודניאל גאפורד). מגיע הרבה מאוד קרדיט גם לג'ייסון קיד, שחיבר את הקבוצה הזאת תוך מספר שבועות ליחידה הגנתית משובחת שמפתיעה כל סיבוב מחדש ביציבות שלה. דברים כאלה לא אמורים לקרות כל כך מהר. אבל הסיפור של דאלאס הוא קודם כל הסיפור של לוקה, שכל מה שהוא צריך זה קצת פוטנטיות של ההנהלה, המאמן והשחקנים סביבו כדי לקחת אותם הרבה יותר רחוק מכפי שיכולנו לשער כמעט בכל שלב של העונה הזאת.
לפני כמה שבועות עוד התייחסנו ליוקיץ' כמי שנמצא כמה צעדים לפני שאר עולם הכדורסל, זה שיש לו פיתרון לכל בעיה וכל הגנה שיציבו מולו. מה איפשר לדונצ'יץ' להשתלט על סדרה מול אותה היריבה שהכניעה את יוקיץ'? חלק אחד של התשובה הוא שלוקה פגש את מינסוטה אחרי ניקולה, אחרי הניצחון על דנבר. הוולבס חגגו קצת יותר מדי את המהפך האדיר במשחק 7, את הניצחון בסדרה שהרגישה כמו גמר, הם הגיעו לסדרה מול דאלאס מעט פחות מפוקסים והרבה יותר עייפים, פיזית ומנטאלית. זה בלט אצל הכוכבים: אנתוני אדוארדס כמעט לא התחבר למצב צבירה האלוהי שהוא היה בו בחלקים מהסדרות מול פיניקס ודנבר, קארל אנתוני טאונס כאילו איבד את הכוחות שהוא השאיל לחודש וחזר להיות מגושם ומבוהל מהמעמד.
מול דאלאס, מינסוטה שילמה את שכר הלימוד של קבוצה שהכוכבים שלה עוד לא היו במעמדים כאלה. אנט וקאט גילו בדרך הקשה שכדי לנצח ארבע סדרות, בטח במערב כיום, אי אפשר להוריד את הרגל מהגז לרגע. להדיח את האלופה זה רק שלב בדרך המפותלת. לא צריך לדאוג להם, במיוחד לאנט, שבגיל 22 רק מתחיל להבין את היכולות שלו. הוא עוד ידאג ששכר הלימוד לא יהיה לשווא.
אבל זו לא הסיבה היחידה לכך שלוקה הצליח היכן שהג'וקר לא. בזמן שהיתרון של יוקיץ' כסנטר הוא שהוא יכול להישען על משחק הפוסט הלא עציר שלו, היתרון של דונצ'יץ' הוא שהוא מתחיל את ההתקפות ויכול לבחור איך ומאיפה לתקוף. המשחק החמישי של לוקה מול מינסוטה היה מאסטר-פיס של שבירת כל ניסיון של ההגנה להתמודד איתו. כשאנט שמר עליו (מה שנראה לרגע כמו פתרון מעניין במשחק 4) הוא זרק מעליו; כשג'יידן מקדניאלס ניסה, הוא השתמש ברוחב שלו כדי להזיז אותו עם הגוף וליצור מצבי זריקה נוחים; מול קייל אנדרסון הוא הביא פיק נ' רול גבוה מאוד, קרוב לחצי, והכריח את השחקן הידוע באיטיות שלו לכסות שטחים במהירות; אם מינסוטה ניסתה לבצע בליץ מול הפיק נ' רול הגבוה, לוקה מסר לסנטר המתגלגל ודאלאס ביצעה במיומנות 4 על 3 עם הרבה מאוד שטח. לוקה זיהה מהר וניצל מהר כל טעות קטנה של ההגנה, כל איחור או מיס-מאץ' בירידה להגנה, כי הכדור כבר היה אצלו ביד.
בעוד שמדובר בשני גאוני כדורסל נדירים, האופי של דונצ'יץ' ויוקיץ' שונה מאוד. הסנטר הסרבי הוא אמן היתרונות הקטנים, פעמים רבות נראה שהוא מתייחס למשחקים ולסדרות כחידה שצריך לפתור. הגארד הסלובני נהנה מאור הזרקורים, נהנה ממעמדים גדולים, נהנה מהיכולת להשפיל יריבים, לשבור מנטאלית את מי שמולו. לפעמים, ברגעים הכי חשובים, הוא פותח את המשחק כל כך טוב שהיריבה מתייאשת כבר בדקות הראשונות. זה מה שהוא עשה לפיניקס במשחק 7 בחוץ לפני שנתיים, וזה מה שעשה למינסוטה במשחק 5 בחוץ, משחק סגירת סדרה, בשבוע שעבר. אני מתעכב על ההשוואה בין שני היוגוסלבים כי נראה ששאלת השחקן הטוב בעולם כעת היא בין שניהם, ולוקה סוגר פערים כל משחק.
הקיץ של מינסוטה
מינסוטה נמצאת בעמדה מורכבת. היא עוד לא יודעת מי הבעלים של הקבוצה, אבל כבר ברור שמי שיזכה בכבוד יצטרך לשלם הרבה מאוד כסף במס מותרות רק כדי לשמור על הסגל הנוכחי. אחרי דנבר היה ברור שהחבורה הזאת טובה כפי שהיא ולא יהיו שינויים משמעותיים בקיץ, שגם אם הם לא יזכו באליפות עכשיו הם רק צריכים לחכות שאנט יגדל עוד קצת. אחרי דאלאס, אין מנוס מלפתוח מחדש את שאלת המפתח של הקבוצה הזו: האם נכון לבצע טרייד על קארל אנתוני טאונס.
סיבה מרכזית לכך שזו בכלל שאלה היא נאז ריד. השחקן השישי של העונה הראה ניצוצות של מישהו שיכול להתפתח למשהו יותר משמעותי. עם שילוב הגודל, הקליעה והכוח המתפרץ בחדירה, אפשר לדמיין אותו כאולסטאר גבולי עוד כמה שנים. אם במינסוטה מאמינים שזה הכיוון שלו, אולי לא הגיוני מבחינתם להחזיק בשלושה שחקני פנים כל כך טובים שלא ממש יכולים לשחק ביחד, בזמן שניתן לבצע טרייד על אחד מהם עבור שחקני חוץ ומרחב תמרון. אם זו תהיה ההחלטה, קאט הוא האופציה המתבקשת, בטח אם ריד יוכל לספק 80 אחוז מהתפוקה שלו בחצי מחיר.
הבעיה היא שקשה למצוא טריידים מוצלחים לטאונס. אותי מסקרנת במיוחד האופציה של ניו אורלינס, האפשרות של קאט ליד זאיון כצמד שחקני פנים התקפיים אידיאלי. סביר להניח שמהלך כזה יכלול מעבר של ברנדון אינגרם למינסוטה, יחד עם גארד וכנראה גם בחירות דראפט. אבל גם למהלך כזה יש סיבוכים משלו, אם הוא בכלל מעניין את אחת הקבוצות. בכל מקרה, יהיה מעניין לראות אם טים קונלי, בהנחה שהוא בכלל נשאר במינסוטה, ירגיש צורך לבצע עוד מהלך גדול כדי לחזק את סיכויי הסגל הנוכחי ללכת עד הסוף במערב שרק יילך וישתפר בצמרת.
גמר המזרח
כל שנה יש פציעות, כל שנה יש קבוצות שנהנות מאוד ממזל, אבל אני לא זוכר פלייאוף כמו זה של בוסטון הנוכחית. הקבוצה הטובה בעונה הרגילה הגיעה לגמר בלי לעבור אף משוכה רצינית, בלי שאנחנו יודעים יותר מדי על הגרסה הנוכחית שלה או שהיא יודעת על עצמה. בשני הסיבובים הראשונים היא פגשה יריבה שאיבדה את הכוכב שלה ועוד אחד מארבעת השחקנים הבכירים שלה. בגמר האיזורי היא פגשה קבוצה שבעצמה נהנתה מאוד מפציעות כדי להגיע למעמד הזה, ואז גם הכוכב שלה נפצע.
אז בוסטון בגמר עם מאזן של 2:12, ואיכשהו לא נראתה מרשימה בדרך, הסתבכה ביותר מדי משחקים מול סגלים מוגבלים של יריבות מוגבלות מראש. אבל גם זה לא ממש מעיד על שום דבר, כי גם היריבה של קבוצה שהכוכב שלה נפצע צריכה לעבור הסתגלות, לזרוק לפח את ההכנות ולהתארגן מחדש מול יריבה שלומדת תוך כדי תנועה מה היא רוצה לעשות. הפלייאוף של בוסטון עד כה פשוט חסר משמעות, כמו המשך של העונה הרגילה. מה שחשוב זה שהיא בגמר.
גמר המזרח לפחות הספיק לקיים מעט מההבטחה של המפגש בין שתי התקפות מצוינות שמתבססות על ריווח מקסימלי. לפני הפציעה של טייריס הליברטון, ובעצם גם אחריה, היו רגעים רבים בהם נראה שהתקפת אינדיאנה מצליחה לעמוד בקצב של התקפת בוסטון. ברגעים האלה בלט ההבדל הסגנוני. בוסטון היא קבוצה די חסרת סבלנות שמחפשת מהלכים פשוטים מאוד, בדרך כלל היא לוקחת את הזריקה הסבירה הראשונה שהיא משיגה בהתקפה. וניתן להבין אותה. כשיש לך חמישה קלעי חוץ טובים ושורה של שחקנים עם יכולות חדירה, לא צריך הרבה כדי לגרום להגנה להתכווץ קצת ולאפשר לקלע שלשות טוב מבט די פנוי.
ההתקפה של אינדיאנה, לעומת זאת, היא מעשה אמנות. זו קבוצה שיכולה לרוץ מהר או לשחק בסבלנות, להניע כדור בין חמישה שחקנים או לחפש מיס-מאץ' בפוסט. אם המהלך הראשון עובד היא מנצלת אותו לזריקה טובה, אם הוא נתקע היא מתחילה לאלתר תנועות עם ובלי הכדור עד שההגנה טועה ונוצר יתרון. לכל מי שעולה על הפרקט יש אישור ליזום, למצוא את הדרך שלו להיות יעיל. ההתקפה של אינדיאנה נראית כמו משהו חדש, כמו ניצול אידיאלי של האפשרויות שפותח העידן המודרני של הכדורסל. ריק קרלייל בנה קבוצת התקפה היסטורית עם כישרון ממוצע לחלוטין.
ונראה שזאת רק ההתחלה. קשה לראות את אינדיאנה ולא להיות בעדה, לא לקוות שזו קבוצה שתלווה את מאבקי הצמרת בשנים הבאות. לכן הניסיון שהיא צברה העונה, גם בטורניר אמצע העונה אך בעיקר בפלייאוף, חשוב מאוד עבורה. זו קבוצה צעירה ברובה, שהכוכב שלה גרר פציעה מאמצע העונה וכוכב המשנה הצטרף באמצע העונה ורק מתחיל ללמוד את התפקיד שלו בשיטה המורכבת. שיתוף הפעולה בין האליברטון לפסקל סיאקם עוד ייראה הרבה יותר טוב. ניתן היה לראות איך הקבוצה הזאת לומדת מכל סיבוב שהיא עוברת, צוברת עוד קצת ניסיון, מרגישה יותר ויותר בנוח לבוא לידי ביטוי גם בפלייאוף, ברמה הקבוצתית והאישית. אנדרו נמהארד, למשל, צבר בפלייאוף הזה ניסיון של שנים. יש עוד צעירים שיכולים להשתלב ויש להנהלה מרחב תמרון סביר, לכן רוב הסיכויים הם שזו לא הייתה הבלחה חד פעמית אלא תחילתה של דרך מעניינת.
לקראת הגמר
לוקה דונצ'יץ' היה הכוח הדומיננטי ביותר בפלייאוף במערב. בגמר, הוא יפגוש את הכוח הדומיננטי ביותר בכל העונה הזו: הכישרון הקולקטיבי של בוסטון בשני הצדדים. בהנחה (ותקווה) שקריסטאפס פורזינגיס יהיה כשיר לגמר, בוסטון תציג את מה שעשויה להיות החמישייה השלמה ביותר אי פעם: אין אף חוליה חלשה בהתקפה, לא בתחום הקליעה משלוש ולא בתחום יצירת מצבי הזריקה; אין גם אף חוליה חלשה בהגנה, שכוללת ארבעה שומרי פרימטר מצוינים ואת אחד ממגיני הטבעת הבכירים בליגה. אין איפה להחביא מולם שחקני הגנה פחות טובים, אין ממי להמר כדי לצופף את הצבע בביטחון. מי, בכלל, נחשב למספר 5 בחמישייה הזאת? ג'רו הולידיי? אני לא בטוח שנוכל למצוא בתולדות הליגה חמישייה עם מספר 5 יותר טוב.
זה יהיה גמר בו הקבוצה שתגיע כאנדרדוג יחסי - דאלאס, היא הקבוצה שבנויה באופן הסטנדרטי. יש לה כוכב על ומספר 2 שחזר לתפקיד לו הוא נועד. קיירי שוב בשיאו כשהוא ניזון מהגדולה של לוקה, נהנה מהיתרונות שהוא מייצר ומשתלט על הדקות בהן הוא נח. סביבם יש חבורה של שחקני משנה שכל אחד מצא לעצמו תפקיד שהוא מרגיש בו בנוח. לאנדרדוג יש את השחקן הטוב בסדרה, וזה תמיד יוצר עניין. אפשר לראות בכך דמיון לסדרות בין גולדן סטייט לקליבלנד של לברון ג'יימס. מבחינת הדינמיקה בין קבוצה שלמה ואיכותית לקבוצה שנבנתה סביב כוכב, עוד לא מבחינת איכות: בוסטון עוד לא הוכיחה שום דבר שמדגדג את הווריירס ההם, לוקה עוד רחוק מהשוואות ללברון בשיאו.
דאלאס בנתה הגנה איכותית מאוד, עם תיאום ומשמעת כמעט לא הגיוניים לקבוצה שרצה ביחד כל כך מעט זמן. אבל עיקר הכוח שלה הוא בהצטופפות בצבע, לפעמים על חשבון ההגנה על קו השלוש. היא אמנם פגשה קבוצה עם סנטר שקולע מבחוץ - אוקלהומה סיטי, אבל לא חששה מהקליעה מבחוץ של רוב השחקנים שלה. בניצחונות שלה, היריבות של דאלאס בפלייאוף קלעו שלשות ב-31.6 אחוזים, בהפסדים ב-46.4. מול בוסטון, ההגנה של ג'ייסון קיד תצטרך להישאר קרובה יותר לקלעים מכפי שהתרגלה, הסלטיקס מסוגלים לספק ארבעה משחקים של 20 פלוס שלשות במעל ל-40 אחוזים עם הזריקות שדאלאס איפשרה בסיבובים קודמים. אני מניח שנראה הרבה מאוד חילופים בהגנה, לוקה וקיירי עושים רוב הזמן עבודה טובה כשמחפשים אותם בחילופים ודאלאס מרגישה בנוח לאפשר להם לשמור באחד על אחד. אבל מול קבוצה שתעשה את זה פעם אחרי פעם, בין היתר במטרה להתיש את לוקה ולהדביק לו עבירות, זה עשוי להיות מורכב יותר.
בצד השני, מאוד יכול להיות שבוסטון תשלח את הסנטר שלה - פורזינגיס או אל הורפורד, לשמור על שחקן כנף כמו דריק ג'ונס ג'וניור או ג'וש גרין. זה יאפשר לה לבצע חילוף על המהלך הבסיסי של דאלאס, הפיק נ' רול בין לוקה לאחד מהצמד גאפורד את לייבלי. כל זמן שהיא תסתדר מבחינת ריבאונד (ג'ייסון טייטום עושה עבודה אדירה בריבאונד הגנה בפלייאוף הזה), אין לה מה לחשוש מחילוף כזה. דאלאס כמובן תבצע פיק נ' רול בין לוקה לשחקן שהסנטר שומר עליו, אבל מדובר בחוסם פחות טוב, ואם בוסטון תבצע בליץ על לוקה יהיה לו קשה יותר לעשות משהו עם הכדור כשגאפורד/לייבלי מחכה בצבע עם השומר שלו. אחרי שלוקה פתר כל בעיה הגנתית שמינסוטה הציבה מולו, יהיה מעניין לראות אותו מתמודד עם הגנה מסוג כזה, של קבוצה שיש לה כלים ליישם אותה.
בוסטון פייבוריטית, היא זו שאמורה להרגיש שהזמן שלה הגיע, היא הקבוצה השלמה יותר. אבל הדרך שלה לגמר הייתה קלה מדי, וזה יכול לפגוע בה כשהיא תיתקל בהתנגדות רצינית. טייטום וג'יילן בראון סוחבים איתם שדים מהעבר, שהמקום הגרוע ביותר להיתקל בהם לראשונה השנה הוא בחיוך הזדוני של לוקה דונצ'יץ'. כי אם פרט להזדמנות לתואר לוקה יריח גם חולשה, בוסטון תהיה בבעיה.