כל כך מגיע למכבי פתח תקוה להניף גביע. הרבה מעבר לניסיונות הלא מוצלחים בחצי גמר וגמר לאורך השנים, לתשוקה של אבי לוזון, לרן קוז'וק או לדמות האנדרדוג, המועדון שאברם גרנט הגדיר פעם כ"פלא של כדורגל" הוא המכונה הכי גדולה בישראל לייצור שחקנים והיא עושה זאת ברמת השקעה הרבה יותר נמוכה מזאת של מכבי תל אביב ומכבי חיפה.
על רמת ההשקעה מחפה עבודה קשה, ויותר מכך, שיטתית וחכמה. העתיד של מכבי פתח תקוה זה לא הנוער שלקח אליפות בדו ספרתי, אלא החשיבה, שיתופי הפעולה עם 5-6 מועדונים באיזור עם צירוף שחקנים והשאלות בגילאים הצעירים, היכולת איתור שחקנים וצירופם למערכת הגם שאינם גרים בכלל בעיר או באיזור, אך מבינים שזה המקום הכי נכון עבורם.
וזה לא שהצעירים יחד עם כל התלכיד נתנו משחק מבריק, אך הם נתנו את כל מה שיש להם. כמה קבוצות עולות לגמר עם לירן חזן בן ה-17? יחד עם ניב יהושע ועידן טוקלומטי כאשר שלושה זרים על הספסל. ומי הישראלים שאמורים להחזיק את השלד בהרכב? עוביידה חטאב שהיה ללא הצעות בקיץ, אלון אזוגי ששוחרר מהפועל תל אביב בינואר או אנס מחאמיד שחיפש את עצמו בכל ליגה אפשרית (והרשימה עוד ארוכה). הקבוצה הצנועה הזאת חיה קודם על מחלקת הנוער ומגיע לה מדי פעם גם לקצור את הפירות מעבר לכסף הגדול שנכנס ממכירת שחקנים.
רן קוז'וך נשא שנה שלמה את ההפסד בגמר הגביע בשנה שעברה והבין מה צריך להביא למשחקים כאלה. אם הפועל באר שבע הגיעה ללא ביטחון, היא קיבלה מולה קבוצה שמשחקת בנשק שלה - רוע, אגרסיביות, התנפלות על כל כדור, קבוצה שיודעת שהיא מוכשרת, אבל עולה לנצח בשיניים, קבוצה שגרמה לבאר שבע לרוץ לבכות לשופט, שגרמה להלדר לופס להתלונן על אגרסיביות ומשחק מלוכלך של שחקניה. הסיכום הטוב ביותר לניצחון של פתח תקוה.
על ב"ש ריחפה אווירת ה"אין גביע משמע העונה היא כישלון", יחד עם התוצאות האחרונות, סימני השאלה לגבי אליניב ברדה והאנרגיות מסביב הביאו למגרש קבוצה שהיא לא דומה להפועל באר שבע של משחקים גדולים. היא שיחקה בדיוק כמו הקבוצות שנכנעות לרוע והטירוף של ב"ש במשחקים מהסוג הזה ולא להיפך, וזה שיותר מ-20 אלף אוהדיה ביציעים בתחושה שהם באים להניף גביע.
והיה את מאור לוי. גם בדקות פחות טובות, בכל נגיעה שלו בכדור רואים שחקן ברמה גבוהה. הכניסות בין הקווים, הכנסות הכדורים, הירידה אחורה והארוכים המדוייקים הם תאווה לעיניים. לא במקרה הוא גם זה שחטף את הכדור והשאיר את שטור מול השער בדרך לפנדל והשער שהביא גביע, הוא היה הברומטר של הקבוצה בעונה הזאת והגיע בשיאו למאני טיים כדי להשאיר את הקבוצה בליגה ולזכות בגביע. כעת הוא חוזר למכבי חיפה, בקיץ בו מכבי חיפה תתקשה לצרף שחקנים בעלי שיעור קומה, הגיע הזמן שבמועדון בו גדל ייתנו לו הזדמנות אמיתית להוביל או לפחות להיות חלק מרוטציה ראשונה, יש לו את כל החבילה כדי לעשות זאת.
הסיפור של הפועל באר שבע חייב ריסטארט. משהו בשלוש האליפויות שיבש הרבה אנשים שם. בסופו של דבר, כל הצרות של המועדון מתחילות ברף הציפיות. היא לא באמת יכולה להיאבק עם מכבי תל אביב ומכבי חיפה, אך אף אחד לא אומר זאת. כאשר אליניב ברדה אומר שמקום שלישי זה לא מובן מאליו, לא בטוח שמעליו וביציע חושבים ככה. ב"ש עברה בשנים האחרונות למוד של תקציבים קטנים משמעותית ממכבי ת"א ומכבי חיפה, אבל מנגד הציפיה היא להיאבק על האליפות וזה לא ריאלי.
ב"ש לא מתכננת להגדיל את התקציב בשנה הבאה, היא לא מכוונת לשלם מיליונים על דמי העברה כפי שעושות שתי הבכירות בארץ, היא אופציה שלישית ורביעית עבור כל ליגיונר שרוצה לחזור לכאן וזה הזמן בו היא צריכה להפנים את מצבה, אם היא לא תעשה זאת היא רק תלך ותידרדר. רוני לוי הלך הביתה במצב דומה לשל ברדה, גם יוסי אבוקסיס שהביא שלב בתים וגביע, ברדה עוד קיבל גב בגלל אהבת הקהל לסמל, אולם ברף הציפיות הנוכחי גם זה ייגמר והוא מתחיל להרגיש את זה.
ב"ש צריכה להגדיר מטרה שנתית כהשגת כרטיס לאירופה כשכל דבר מעבר לזה זה בונוס. אפשר להחליף את ברדה במימר, דגו או קוז'וך, אפשר לנסות בהמשך זרים, אפשר אולי יהיה בעתיד גם לחזור לברק בכר, אך איך שלא יסובבו את הגלגל הזה המציאות השתנתה והמועדון חייב להנמיך ציפיות, אולי שאיפות ריאליות יורידו לחץ ויעניקו שקט שיוציא מהמערכת הרבה יותר. וברדה? זה לא מרגיש כי מה שמטריד אותו זה תקציב למאבק אליפות או לא, נראה שמטריד אותו שכל עוד המציאות והחשיבה לא ישתנו הוא לא באמת יצליח ליהנות מהעבודה ולהרגיש טוב, ובסיטואציה כזאת אנשים מעדיפים להישאר בבית ולא לחוות את זה.