"אחרי האליפות הראשונה ב-1970/1 עבדתי כמכונאי במוסך 'סוסיתא'. ביקשתי מספר פעמים מראשי המועדון שיעזרו לי לרכוש דירה תמורת חוזה ארוך. הם לא ענו לי. עליתי על מטוס לקנדה במטרה לחתום על חוזה בליגה המקצוענית שם. היה מו"מ עם שתי קבוצות, הייתי שם חודש ימים ואז אני מקבל טלפון מישראל".
על הקו היה מוטל'ה שפיגלר. "הוא ביקש ממני לחזור למכבי נתניה, שוחח עם יצחק לנד, האיש המרכזי של מכבי נתניה, ועם המנהל ראובן פריזנר . חזרתי וסודרה לי דירה נאה ברחוב שמואל הנשיא 16".
אלברט אברהם גזל נולד במצרים ב-14 בדצמבר 1949. "אבא אהרון ואמא מרגלית עלו לישראל בתחילת 1950 מאלכסנדריה, אני הייתי בן חודש ימים והמשפחה כוללת שלושה בנים ובת אחת. הגענו לכפר יונה, למדתי תחילה באביחיל, בהמשך בעמל ובנעורים את מקצוע המכונאות".
מנין השם אברהם? הוא מספר: "בברית המילה נתנו לי שני שמות, אברהם ואלברט. בתעודת הזהות, בפנקס הצבאי ובכל מקום רשום אברהם גזל, אבל השם שאיתו גדלתי ועד היום מוכר הוא אלברט".
הוא נשוי לשרה. "יש לנו חמישה ילדים , שתי בנות ושלושה בנים, רביד הכדורגלן לשעבר הוא האמצעי. יש לנו 14 נכדים, תשעה בנים וחמש נכדות. שלושה נכדים ממשיכים את מסורת הכדורגל, שניים במכבי נתניה, אחד בתל מונד, הולך לראות אותם בכל משחק, הם כישרוניים מאוד".
"היום אנחנו מתגוררים בעיר ימים, הכרנו בסמינר בית ברל", מספרת שרה, "אחרי מספר שנים של חברות התחתנו באירוע מפואר ב-1978. לכדורגל אני לא הולכת, המשחק האחרון שלי היה באליפות הגדולה של 1978, אלברט העביר לי את זר הפרחים הענק שקיבל, אבל מכבי נתניה הפסידה במשחק. אלברט אמר לי בסיום 'את הנאחס, אל תבואי יותר'. מאז לא הגעתי".
ובחזרה להתחלה. כפר יונה הייתה משעממת - וכך החל עבורו הכדורגל. "לא היה מה לעשות שם, היו חבר'ה צעירים כמו משה שלומוביץ' ואחרים. אהבנו את הכדור, בעטנו בו תחת כל עץ רענן, ברחובות ובגנים, משחקים מהסוג הזה מפתחים את היכולות לפני המעבר למועדון מסודר.
"מי שגילה לי את מכבי נתניה היה אליעזר שלומוביץ', החלוץ הנפלא של הקבוצה שהביא אותי בגיל 11 לנערים. המאמן הראשון היה ישראל פליישר, ממנו קיבלנו את יסודות המשחק הקבוצתי. שמואל פרלמן, המאמן האגדי, העלה אותי לנוער, שם היו ישראל חג'ג', שלומוביץ', אפרים עמירה ז"ל, גדעון קליימן, טופולנסקי ואחרים".
הוא היה בנבחרת הנוער. "שיחקנו בטורניר קאן המסורתי, שנה לפני הנבחרת שניצחה את ברית המועצות 0:1. הייתי מעולה בטורניר, העיתונאי הצרפתי המפורסם ז'אן אשכנזי כתב 'גזל הקטן יהיה שחקן גדול'".
באליפות אסיה רשם אכזבה. "שיחקתי בטורנירים בסיאול 1968, ובבנגקוק שנה מאוחר יותר, לא זכינו בתואר ובכותרות".
המשחק הראשון שלו בבוגרים היה ב-1965 בגיל 16. "המאמן עמנואל שפר נתן לי לשחק נגד הכח רמת גן, זכיתי לציון 8 בחדשות הספורט". את השירות הצבאי העביר ביפו, בפיקוד הנח"ל, שם שימש כנהג השליש.
ב-1970/1 רשם אליפות היסטורית עם מכבי נתניה. "זה היה דבר נדיר, הייתה התרגשות ענקית. עשו לנו מסיבה גדולה ברחוב הרצל, הגענו עם כרכרות סוסים, הייתה כמו חגיגות יום העצמאות של הימים ההם. כבשתי שער בראש בימק"א נגד בית"ר ירושלים, האוהדים שלהם רצו להרוג אותי כי קבוצתם נאבקה על מקום בליגה העליונה. קיבלנו מענק כספי, שהיה משני בשל ההישג ההיסטורי".
שיתוף הפעולה שלו עם שפיגלר היה פורה. "שפיגלר הוא הכדורגלן הגדול ביותר של ישראל, שיתוף הפעולה שלנו היה ממש מושלם. ידעתי לאן מוטל'ה רץ, לאן הוא מוסר. האמת שחיפשתי אותו יותר משחקנים אחרים במשחק, אהבתי לבשל לו גולים".
שחקנים אחרים לא אהבו זאת.
"היו שחקנים שקינאו, היו שדיברו איתי על כך, אבל כשאני הייתי קרוב למלך, זה לא הפריע לי בכלל. מוטל'ה היה מקצוען גדול, היה לו את המפתח לחדר האפסנאות, פעמיים-שלוש בשבוע היינו באים לבד למגרש, הייתי מגביה לו כדורים והוא היה מפציץ מפינת הרחבה בוולי במשך שעה וחצי לפני האימון, כמובן".
מה הסיפור על המאמן הנערץ אריה רדלר?
"רדלר אימן אותנו בעונת 1972/3, הקבוצה נאבקה בתחתית הטבלה ובקרב ראשי המועדון היו דיבורים על מינוי מאמן אחר במקומו. כל השחקנים שהעריצו את רדלר הבהירו להנהלה שהוא חייב להישאר, מאמן כמוהו אין להחליף. ההנהלה שמעה והפנימה , הוא נשאר המאמן".
והביא אליפות שנייה לנתניה.
"זו הייתה אליפות מדהימה ב-1973/4, בלי שפיגלר ששיחק בליגה הצרפתית. ימי עודד מכנס היפים בהתקפה החלו אז".
ואם חוזרים לשפיגלר, היה גם סיפור עם החולצה שלו. "החולצה שלי הייתה עם המספר 6, שפיגלר החליט בשלב מסוים לוותר על החולצה מספר 10 המפורסמת שלו, הוא העביר את ה-10 אלי ושיחק עם 9 על הגב. עבורי זה היה כבוד ענק" .
השיא היה עונת הדאבל של 1977/8. "עונה מיוחדת שבה מילאנו את היציעים בכל משחק. בגביע זכינו לעיני כמעט 50 אלף איש ברמת גן אחרי 1:2 על בני יהודה, ואלוף האלופים 0:4 על בית"ר ים. עונה כזאת לא תחזור לעולם במכבי נתניה. כינו אותי 'הסרגל'. מאמני ושחקני היריבות אמרו באסיפות הקבוצות 'תשמרו על הסרגל, לא על שפיגלר, הכול מתחיל מהסרגל".
אחרי האליפות הרביעית ב-1980 החלו הפציעות. ב-1981/2 הייתה אחת כואבת במיוחד. "באימונים לעונת 1981/2, בזמן דילוג קליל על משוכות, נפלתי על הפנים בדשא. החלו אצלי כאבים ברגליים. פניתי אל רופא מומחה מוכר שלאחר בדיקות אמר לי 'תנעל את הנעלים האזרחיות שלך, כי עם הכדורגל אתה גמרת'. לדבריו, היו לי סחוסים גמורים במפרקים. החלטתי לנוח ולנסות לחזור לכדורגל".
הוא ניסה לשחק במכבי יפו. "קיבלתי שחרור מנתניה, עברתי למכבי יפו, תחת המאמן צ'וצ'קו לוי. לאחר תקופה לא ארוכה החלטתי לפרוש מכדורגל . ב-1984 החלפתי מפרקים, ולאחר תקופה פעם שנייה".
בהמשך אימן במחלקת הנוער של מכבי נתניה, עשה זאת עד לפני עשור. הוא עבד מעל 40 שנה כבוחן רכב בעירייה, היום הוא גמלאי. הבן רביד הלך בעקבותיו. "רביד עשה בהחלט קריירה גדולה, הוא עבד קשה, כבר כילד ירדנו מתחת לבניין לאימונים אישיים של שעות, כדרור, הקפצות וריצות הקפה".
ב-2004 עבר רביד למכבי חיפה. "רוני לוי רצה אותו. נפגשתי עם איתמר צ'יזיק בחבצלת, סיכמנו על מעבר תמורת 250 אלף דולר. כשהגענו נשיא המועדון יעקב שחר קיבל אותנו יפה ובכבוד, עולם אחר".
מדבריו משתמע שהיה כעס גדול על מכבי נתניה. "בהסכם ההעברה נכתב כי 15 אחוזים מהסכום יעברו לרביד. הבכיר של מכבי נתניה סירב והבהיר שלא יחתום אם רביד לא יוותר על הכסף. אמרתי לו בזעם 'תיקח את הכסף שיהיה לך לתרופות".
את מי אתה אוהד היום?
"אני מכביסט , מכבי נתניה בלב ואני הולך למשחקי הקבוצה. היום היא מאוד בינונית, אני מצפה שיהיה שיפור משמעותי בעונה הבאה. אני עם מכבי חיפה וגם חזק עם מכבי תל אביב, בה הייתה לרביד תקופה נהדרת".