לא פשוט היה לאמן את מכבי חיפה לאחר שזכתה בשלוש אליפויות רצופות, ובוודאי שלא פשוט היה לירוקים להעניק, לאחר אותן אליפויות, את שרביט המאמן למסאי דגו חסר הניסיון. לכן, פרסום הידיעה על בחירתו לתפקיד הנחשק, עורר בזמנו תהייה האם חיפה קיבלה את ההחלטה הנכונה. הייתה זו הפתעה גדולה, ומסאי זינק הישר למים הקרים.
עכשיו ניתן לומר שדגו הוכיח שהוא מאמן ראוי גם לקבוצה גדולה. העובדה שמכבי חיפה לא זכתה העונה באליפות ולא בגביע, אינה מפחיתה מקביעתי. גדולי המאמנים בעולם מסיימים פעמים רבות עונה ללא שני התארים האלה. מבלי להעמיד את מסאי דגו בשורה אחת עם יורגן קלופ או עם תומאס טוכל, גם מאמני ליברפול ובאיירן לא זכו העונה באליפות ובגביע.
מאז 1963 שבה השלימה הפועל פתח תקווה חמש אליפויות רצופות, לא עלה בידי שום קבוצה לזכות בארבע אליפויות רצופות. זהו, נכון להיום, מחסום בלתי עביר בליגת העל שלנו. לכן טועה כל מי שמייחס לדגו כישלון. אני כבר לא מדבר על חסרונם של שחקני מפתח במכבי חיפה, בהשוואה לעונה הקודמת, כולל עזיבתו של צ'רון שרי, שנכפתה על דגו בעיצומו של המאבק על הכתר.
האם מסאי דגו טעה לא פעם בניהול משחקים? כן, אולם כידוע קל לבקר החלטות של מאמן כאשר מפסידים. אני משוכנע שהוא יודע טוב מאחרים, היכן שגה, אבל אין אדם שלא טועה פה ושם, כולל הוותיקים והמנוסים ביותר. כדורגל הוא משחק של מומנטום, ולעיתים דברים מתהפכים מבלי שיש עליהם שליטה למאמן, בכל ליגה.
כאשר התברר שברק בכר חופשי ומוכן לשוב למכבי חיפה, נאלץ מסאי לבלוע את הגלולה המרה ובכל זאת לא נשבר. במהלך כל העונה, לא בא לאף אחד בטענות, התנהג כג'נטלמן, כיבד את השופטים ואת יריביו וקנה לעצמו שם של מאמן רציני, בעל מקצוע. בכך ניצח את כל הספקנים. יהיה טוב אם גם המאמנים הוותיקים ילמדו ממנו כיצד מתנהגים.
אני מעריך אותו ומאחל לו הצלחה בהמשך הקריירה.