יהיה זה לא נכון לנסות להשוות בין מכבי תל אביב, שזכתה זה עתה באליפות ישראל, לבין אלופות הליגה מהעבר, הקרוב או הרחוק. אליפות היא אליפות, ולכן כל ניסיון להמעיט מיכולתה של האלופה הטרייה, פסול מעיקרו. בדיוק כפי שאיני מנסה להעמיד זה מול זה את מוטל'ה שפיגלר ויוסי בניון, שכל אחד מהם שיחק בתקופה שונה, כך גם יש להתייחס לכל הקבוצות שזכו אי פעם באליפות.
לא סתם נאמר, ובצדק רב, שהטבלה אינה משקרת, ודאי לא כאשר הזכייה הטרייה הושגה שני מחזורים לפני סיום העונה. היחידה שעוד ניסתה לאתגר את הצהובים, הייתה מכבי חיפה, שכבודה במקומה מונח, לאחר שלוש הזכיות הרצופות בתואר הנחשק.
הפועל באר שבע איבדה אוויר מוקדם מדי והירידה ביכולתה הפתיעה רבים, ואולי יותר מכל את מאמנה, אליניב ברדה. עם זאת, עדיין מונח בפניה חבל הצלה, והוא האפשרות לזכות בגביע המדינה, עליו תתמודד במשחק הגמר מול קבוצת מכבי פתח תקווה.
הפעם כוונתי להתרכז במיוחד במאמנה של מכבי תל אביב, רובי קין. שחקן עבר גדול, שכבר בעונתו הראשונה כמאמן ראשי, רשם הצלחה גדולה ועמד בציפיותיה של הקבוצה להחזירה למקום הראשון.
למרות שמאז חודש אוקטובר האחרון זוכה רובי לגידופים בלתי פוסקים מארצו, אירלנד, הוא לא נרתע מהם, המשיך לאמן את מכבי תל אביב והתגבר על כל המהמורות שניצבו בדרכו. הייתה זו תשובתו המוחצת לכל המלעיזים. בסיכומו של דבר, גישתו והתנהגותו המקצועית הם שסייעו להחזיר את האליפות לתל אביב.
עבורו זו הייתה שנת המבחן שקבעה האם ביכולתו להוביל קבוצה אל הפסגה. לא תמיד הכול נע על גבי מסילה משומנת. היו משחקים טובים יותר וטובים פחות, אך זהו מנת חלקה של כל קבוצת כדורגל. לברקוזן בגרמניה, שלא הפסידה העונה בשום משחק, היא החריג הבולט והיחיד בליגות הבכירות של אירופה. החוכמה הגדולה במכבי תל אביב הייתה להתמיד במאמצים ולא להיבהל, אפילו כשמכבי חיפה התקרבה אליה עד כדי מרחק של נגיעה.
עדיין מוקדם מאוד מלהתחיל לדבר על המאבק שיתנהל בעונה הבאה בין הצהובים לירוקים, אבל לא אופתע, אם גם בה, אחת מהן תהיה אלופת 2025.