אני יודע שלא תאמינו לי, אבל אני לא מקנא באוהדי מכבי תל אביב למשל, שיכולים להתבלבל בין אליפויות או באוהדי מכבי חיפה שיכולים לשכוח מי כבש את השער המכריע של אותה עונה. שנאמר: "אשרי יתום אני" וכאוהד של הפועל חיפה יש לי את הזכות לזכור כל דקה מהעונה ההיא, כל שריקה של שופט, כל משיכה בחולצה, לשחזר בעיני רוחי כל שער שנכבש ובאיזו דקה.
כשהייתי בן שש היה לקרוב משפחה פלא טכנולוגי: "טייפ-רקורדר" קטן, שנקרא גם "טייפ מנהלים". ישבתי מתחת לשולחן בבית שלהם בשכונת נווה שאנן והקלטתי משחק דמיוני שבו זוכה הפועל חיפה באליפות אחרי ניצחון דרמטי (הנה מגיעה הפעם השנייה שלא תאמינו לי בה) 2:3 על מכבי תל אביב...
אין ילד שלא חולם בתחילת כל עונה שהקבוצה שלו תהיה אלופה, אבל מה שהיה בגדר אמונה נאיבית בגיל 6, הפך עם השנים להתפכחות כואבת: הפועל חיפה של ימי ילדותי הייתה (לרוב) קבוצת תחתית וב-1981 ירדה אל הליגה השנייה, אז הליגה "הארצית".
שנות נערותי עברו עלי בנסיעה למקומות אקזוטיים: מנצרת עילית וטבריה ועד לאשקלון - והסתיימו ב-1984 במקום אקזוטי לא פחות: המגרש ברמלה, שממנו שבנו לליגה הראשונה. זו הייתה חגיגה אמיתית, אבל גם יום ששיקף היטב את יחסי הכוחות החדשים בעיר: באותה שבת שבה עלינו ליגה, חגגה מכבי חיפה אליפות ראשונה.
15 שנים חלפו בין השבת ההיא שבה פרצתי מאושר אל הדשא ברמלה לבין השבת שבה עמדתי נדהם על זה של קריית אליעזר. מה? זהו? יכול להיות שהפועל חיפה אלופה? אם יש רגע שבו מתקיימת הקלישאה "הייתי צריך לצבוט את עצמי כדי להאמין" הרי שזה היה הרגע הזה.
זיכרונות אהבה משער 4
אני יכול לשחזר את העונה ההיא לפרטי פרטיה, איך ספגנו לראשונה דווקא באצטדיון גאון, מניסים כהן - ותיק שחקני הליגה דאז. ועוד לפני כן, באותה עונה - איך דודו אוואט עצר את הפנדל של "העיט" מוטי קקון... את הרגע שבו צעקתי לראשונה את צמיד המילים הבלתי ייאמן "יש אליפות!" אחרי השער ההוא של ג'ובאני, עם הבאזר, לרשת של בית"ר. איך הפסדנו לראשונה 3:2 באשדוד - ונחרדנו לגלות שמכבי חיפה התקרבו אלינו מרחק 3 נקודות... רק שאז, אחרי פגרה שנדמתה כנצח, הם הפסידו במפתיע בבית שאן ובמחזור הבא כבש עופר טלקר את השער ההוא בדרבי, אחרי שעצר את הכדור עם היד, מקדים אפילו את תיירי הנרי הגדול - וידענו ש-9 נקודות פער כבר לא ימחקו.
ואת ההפסד המפתיע בהרצליה, שאחריו התחלתי להאמין שיש דבר כזה "מכתוב", כשמכבי תל אביב שהתקרבה אלינו באופן מאיים הפסידה במפתיע, באותה שבת, בדרבי (אני מתנצל בפני אוהדי הפועל תל אביב על עצם אזכור המילה). אני זוכר כמה רציתי שנשיג את האליפות דווקא ב-1 במאי, במשחק נגד בית"ר, אבל ניר סיביליה (אז יריב מר והיום קולגה יקר) חשב אחרת ודחה את ההכרעה בשבוע, שבוע שבו לא עצמתי עין, פשוטו כמשמעו, עד לשבת הבאה.
ואז את הגולים של מכבי תל אביב שאיימו לקלקל את החגיגה ואת המהפך שעליו היו חתומים צמד האורנים - זיתוני את ניסים. ואת רובי שפירא - עוד לא יודע שהיום האחרון לציפייה הארוכה יהיה גם היום הראשון לשארית חייו - מתחנן בפני הקהל שיפנה את כר הדשא, לבל יהפוך משחק האליפות להפסד טכני, כמו שאיים השופט דני קורן. הדבר האחרון שאני זוכר מאותו הרגע הוא רימון עשן שנפתח ביציע 4, כמה שורות מאחורי ואת העשן מכסה את כולנו ובאופן מפתיע, זה היה הרגע שבו נעלם גם פס הקול של הסרט שבו חייתי.
דממה. מסביב רק פרצופים מתוחים, מחכים לשריקה - ואחר כך, מתוך אותו שקט מוזר שאפף אותי, את הירידה אל הדשא שלצדי ניצבים לא רק אלפי אוהדים נרגשים אלא גם הילד ההוא ששידר משחק כדורגל דמיוני, מתחת לשולחן, אל תוך טייפ מנהלים קטן וגם הנער שניסה להתעלות בצעקות "חיפה, חיפה" בתוך קהל אוהדי הפועל אשקלון בלהיט האייטיז הידוע "שו שו שונמית, אשקלון ללאומית!".
הנער ההוא שחי משבת לשבת, שירד ברגל מנווה שאנן לחליסה ומשם בקו 59 לאצטדיון קריית חיים, רק כדי לגלות שהגעתי ב-13:00, אבל בניגוד למה שחשבתי, המשחק שלנו לא יתחיל ב-14:00 אלא ב-16:00 (ידעתי שהייתי צריך לבדוק עוד פעם בכרזה שעל לוח המודעות ליד האקליפטוס הענק בצומת שלום עליכם הגלבוע, בין סניף בנק לאומי למכולת של קרול הרומני!).
לא נטשתי את אהבת נעוריי באותה שבת, ה-8 במאי 1999, אבל במידה מסוימת משהו בינינו נגמר, כמו אצל בני זוג שאהבו פעם בטירוף, הבינו שזהו, אבל נשארו ביחד עוד שנים - עד שהילדים יהיו גדולים או עד שהפחד מלהזדקן לבד ינצח שגרה שכמוה כמוות...
הייתי אתה בכל משחק גביע הטוטו, בכל משחק אימון, לפני החגים, בראשית עידן יואב כץ, היינו מתארגנים כמה אוהדים כדי לקנות שי לחג לשחקנים... ופתאום גיליתי שהמנוי נשאר בכיס, שפחות דחוף לי לדעת מה התוצאה, שנמאס לי לשרוף שבתות שלמות בנסיעות הלוך וחזור לחיפה - ועם המעבר לאצטדיון החדש, על שמו של הטייקון, זה נגמר.
אני עדיין קופץ לפעמים לביקורים, בעיקר כשהקבוצה - שתמיד תהיה שלי - מגיעה לבלומפילד (אחרי 7 שערים שספגנו ממכבי תל אביב בשני הביקורים האחרונים, אני כבר מכיר בעל פה את השיר שלהם בגולים!), אבל אני עושה את זה כמו מי שמגיע למשהו שהוא בין כנס מחזור לאזכרה... לפגוש את ההוא שהיה נוסע אתי למשחקי חוץ בתיכון, לשמוע מה קרה לזה שהיה משחק אתנו כדורגל בבית הספר, בהפסקה.
החולצה האדומה
את כל עונת האליפות ההיא העברתי לבוש בחולצת פסים ארוכת שרוולים של מילאן, אמנם מתוצרת אדידס ולא דיאדורה, אבל למעט הסמל (ועם אותו ספנסר OPEL) זהה לחולצת המשחק של הפועל חיפה. רק בשבוע שלפני משחק האליפות, מטעמי מנחוס שברורים לכל אוהד כדורגל, רכשתי חולצת משחק רשמית. כשחזרתי הביתה מחיפה, שיכור ומאושר בערך בשתיים בלילה, כיבסתי אותה בעצמי, ביד ובמים רותחים. אחר כך ניילנתי אותה היטב, כמו שמניילנים תחבושת אישית בצבא ושמרתי בתיק שהכינה אשתי ליד הדלת.
למה כל הסטריליזציה הזאת? כי הבן שלי, שנולד בדיוק שלושה שבועות מאוחר יותר (בשישי שקדם לו, במשחק מוקדם אחרי שהצלחת הייתה כבר עמוק בארון, ניצחנו את מכבי פתח תקווה במושבה - ואחרי שרב"ש, הקפטן, כבש - ידעתי בדיוק גם איך נקרא לרך הנולד), נעטף בה מיד לאחר שנחתך חבל הטבור...
בעוד שלושה שבועות בדיוק רן שלי יחגוג 25 שנה, סטודנט. מדי פעם הוא נוסע לאצטדיון בחיפה, לא בכל שבת, אבל מספיק כדי להכיר את כל השירים החדשים, אלה שבאוזני נשמעים קצת זרים. לפעמים כשאני קופץ למשחק חוץ בבלומפילד הוא מצטרף אלי, לבוש באותה החולצה: דיאדורה, פסים אדום שחור, לוגו של OPEL מקדימה, והספרה 5, כמו הקפטן של אז (היום מאמן הנבחרת) שעל שמו הוא נקרא.
אני כבר בן 54, מה שאומר שבכלל לא בטוח שאראה בחיי עוד אליפות... אבל בעצם, בשביל לראות את הפועל חיפה אלופה, אני לא צריך שיימצא איזה משקיע שיבוא וינסה להקים מחדש אימפריה, די לי לעצום עיניים ולהפליג בזיכרון 25 שנים לאחור אל היפה שבזיכרונותיי, זה שבו ה-8.5.1999 לא ייגמר לעולם.