מזכרת קטנה מאירוע גדול: הכוכבים התגייסו לטובת מכבי תל אביב

אוהדי מכבי תל אביב מיתגו את הערב ההוא כ"משחק הקורונה". בתחילת 2020, כמה ימים אחרי פרוץ המגיפה ורגע אחד ממש לאחר הגבלת ההתקהלויות הראשונה, אירחו הצהובים את אנאדולו אפס. כ-3,000 צופים בלבד הורשו להיכנס ברגע האחרון ליד אליהו, וראו את ההצגה האחרונה של קבוצתם; היא טסה ל-2:19 מהדהד בפתיחה על האלופה לעתיד, ספגה קאמבק - ולבסוף ניצחה 75:77, הודות לשלשה שהחטיא שיין לארקין עם הבאזר.

האווירה, כך מספרים, הייתה מחשמלת - למרות 7,000 הכיסאות הריקים. כל אחד שנכנס בשער הבין כנראה שזה עומד להיות ביקורו האחרון בהיכל למשך תקופה ארוכה (ספק אם מישהו מהם שיער שיוכל לשוב רק כעבור שנה וחצי). בדיעבד, לא הייתה משמעות למשחק, משום שהעונה כולה בוטלה זמן קצר מאוחר יותר; אבל מי שהיה שם, לא ישכח את הניצחון הזה.

אחד מאלו שהיו שם ודווקא היה מעדיף לשכוח הוא ארגין עתמאן, אז מאמן אפס וכיום מאמן... פנאתינייקוס. אתמול (שלישי), יותר מארבע שנים אחרי, המציאות טפחה מחדש על פניו. שוב מכבי תל אביב "אירחה" אותו בנסיבות מיוחדות, שוב היא החרישה עד לרגע האחרון את מספר הצופים שייכנסו, ושוב הוא נאלץ להתמודד עם אולם ריק ברובו - אך ביתי מתמיד. הפעם, קבוצתו חזרה ממינוס 18 ולא ממינוס 17, וגם היא הפסידה בשתיים, 85:83, הודות לשלשה שהחטיא קנדריק נאן עם הבאזר.

החיים עם ווייד בולדווין אינם דומים בשום צורה לחיים בלעדיו, ומרגע שנפצע והושבת - עלתה וצפה באופן אוטומטי השאלה מי ימלא את החלל. מכבי תל אביב הצליחה לקבל במשחק השני באתונה את האקסטרה מהשחקנים המחליפים במשבצת שלו, תמיר בלאט ואנטוניוס קליבלנד, אבל מי שחסרו לה היו דווקא הכוכבים; למרות שהייתה קרובה כמעט עד הרגע האחרון, לא באמת היה אמור להיות לה סיכוי מול פאו בלי בולדווין, ובפועל גם ללא בונזי קולסון (שש נקודות) וג'וש ניבו (שש נקודות).

ועודד קטש הבין את זה. והפנים. ופעל בהתאם.

אז במקום שלושה סלים ושלושה ריבאונדים מניבו, מכבי קיבלה אותו אמש במלוא תפארתו - עם שיאי קריירה בסלי שדה (10) ובנקודות (22), וכנראה שיא יורוליג בזמן אוויר. ברצפה הוא נגע רק מדי פעם לקונקשן בין הטיסות, אולם עוד לפני ההתפוצצות שלו, הצהובים עלו לפרקט וראו כתובת אחת: קולסון.

מאמנים רבים פועלים לפי כלל האצבע If it ain't broken, why fix it - ועתמאן נפל בפח של עצמו. הלוא הוא ניצח במשחק הקודם, אז למה שיבצע שינוי בחמישייה (אולי בגלל שדווקא החילופים שלו הם אלה שהביאו את הניצחון?). 43 שניות נדרשו לו כדי להבין את גודל הטעות. קולסון חגג על מריוס גריגוניס, ואת סל השתיים היחיד שלו מהאואקה תירגם לשני סלים מהירים וסחיטת עבירה בדקה הראשונה בבלגרד. יואניס פפאפטרו הוזעק מהספסל, וזה עבד לא רע; את הסל הבא (והאחרון) שלו מהטווח הקרוב קלע מספר 50 בצהוב רק דקה וחצי לסיום המשחק.

אבל קולסון היה שם, גם בעוד יום לא עצום מבחינתו, כדי למשוך אש מההגנה היוונית, לפנות שחקנים אחרים ולסדר את ההתקפה של קבוצתו. ובסוף, המשוואה פשוטה:

ניבו + קולסון במשחק 2 = 12 נקודות, 8-4 לשתיים, 7 ריבאונדים, מדד 10.
ניבו + קולסון במשחק 3 = 35 נקודות, 19-13 לשתיים, 14 ריבאונדים, מדד 49.

• מכבי תל אביב חזרה מפיגור ב-12 הפרש לניצחון באתונה.
• פנאתינייקוס הפכה ממינוס 9 ליתרון 18, שאותו הורידו הצהובים ל-3 בלבד.
• פאו פיגרה ב-18 בבלגרד, השוותה והפסידה למכבי.
• פנרבחצ'ה ניצחה במונאקו אחרי שפיגרה ב-14.
• כעבור יומיים היא הייתה במינוס 16, הפכה לפלוס 9 והפסידה.
• אולימפיאקוס הפכה פיגור 13 ליתרון בברצלונה.
• אותה בארסה חזרה ממינוס 13 למינוס 2 בבית מול אותה יריבה יוונית.

האירועים ההפכפכים האלה התרחשו רק בשבוע האחרון. לכן, מה שקרה אתמול למכבי תל אביב ברבע האחרון הוא מיותר ומלחיץ, וכל כך כל כך שגרתי בכדורסל של ימינו. לא נעים להגיד, אבל בחלק גדול מהמקרים אין הרבה קשר בין מה שקורה ב-30 הדקות הראשונות במשחק לבין זהות המנצחת.

וכשמדברים על עשר הדקות האחרונות, מדברים על לורנזו בראון. זה היה עוד ערב לפנתיאון של הרכז עם הסרט על הראש; בתחילת העונה הוא נראה כבד, איטי והססן, והיה חלש להחריד בגמר גביע ווינר מול הפועל ירושלים, וימים ספורים אחר כך הופיע למחזור הפתיחה ביורוליג (בלי שותפו לקו האחורי) ונראה כמו יצור כלאיים שאפשר להגדירו בשלוש מילים - דוויין ווייד בולדווין. גם את העונה הסדירה הוא סיים על הגחון, ולפתע הגיעו שלבי הנוקאאוט, מהפלייאין ועד הלום, והאיש פורח. שוב בלי בולדווין.

תשע נקודות הוא קלע ברבע האחרון. עם שני אסיסטים. ושני ריבאונדים. וגם שלוש החטאות. אחת פחות מדי. כי גם להחטיא צריך לדעת; בראון קיבל הוראה מהספסל שלא לקלוע את זריקת העונשין השנייה ביתרון 83:84. הוא חשש להטיח את הכדור בטבעת, והקשת הגבוהה שלקח הובילה את הכדור פנימה, ואיפשרה לנאן להגיע למצב זריקה שבאחוז גבוה מהמקרים היה נגמר בשלשת ניצחון הרואית.

אבל לא אתמול. לפעמים, סנטימטר אחד של מזל וכו'.

ואולי, רק אולי, כל הסדרה הזאת תלויה בכלל בקוסטאס סלוקאס. במשחק הראשון הוא ניפק דאבל-דאבל של 12 נקודות ו-13 אסיסטים, והפסיד לפאו את הקופה עם החטאת עונשין קריטית ואיבוד גורלי; במשחק השני הוא טס לשיא קריירה של 29 נקודות והביא במו ידיו את הניצחון; ואתמול נתקע על אפס נקודות ולקבוצתו חסר שוב הסנט ליורו, והלפטה לדרכמה.

מי אחראי לכך? מצד אחד סלוקאס עצמו, שכנראה היה מותש ועייף מרכבת ההרים הרגשית והפיזית שעבר בשבוע שעבר. ומצד שני אי אפשר שלא לתת את האשראי להגנת הצהובים, שאמנם לא הוציאה לו את הכדור מהיד, אבל טיפלה בו באובר-אגרסיביות כיאה לאיש שעומד יותר מכל אחד אחר בינה לבין הפיינל פור.

ואולי, רק אולי (2), זה לא כל כך מפתיע. הפעם האחרונה שבה סלוקאס ירד מהבמה ללא סל שדה במשחק יורוליג אירעה בעונה שעברה, נגד מכבי תל אביב. והפעם האחרונה שבה סיים ערב שלם ללא נקודה התרחשה לפני ארבע שנים וחצי. לא תאמינו. נגד מכבי תל אביב.