במוצאי שבת, לאחר שהפועל תל אביב הובסה על ידי בית"ר ירושלים בתוצאה 5:1, מיהר יוסי אבוקסיס להודיע: "אני נשאר וממשיך". הוא אמר זאת כדי להימנע משאלה אפשרית לגבי המשך דרכו בקבוצה. אבל 24 שעות לאחר מכן, החליטה הפועל על פיטוריו.
מאז בואו אליה, מיעטה הפועל תל אביב בצבירת הנקודות ואפילו התקשתה בהבקעת שער. אבוקסיס, חרף מאמציו הרבים, סבל מכך יותר מכל אחד אחר. כמי שמכיר אותו מאז החל לשחק, ביכולתי לומר שיוסי אף פעם לא ויתר במגרש על שום קרב מגע. הוא היה כדורגלן נשמה, והוא כזה גם מתחילת דרכו כמאמן. לכן, גם כמאמנה של הפועל תל אביב, היה בטוח שיעלה בידיו לחלצה מסכנת הירידה, כולל לאחר ההפסד המכאיב שהנחילה לה בית"ר ירושלים.
ברור שלתוצאה הגבוהה הייתה השפעה מכרעת על ההחלטה לפטרו, בבחינת הקש ששבר את גב הגמל. הגם שיוסי אבוקסיס נותר אופטימי, יתכן שבליבו פנימה הוא אף לקח בחשבון שהחמישייה שספגה הפועל מבית"ר תעלה לו במשרה. דברים כאלה קרו וייקרו למאמנים בכל העולם.
האמת היא שקשה מאוד לבוא בטענות להנהלת הקבוצה, מה גם שהלחץ הסביבתי עליה הגיע כנראה לשיאו. כך או כך, מאמנים שמגיעים לקבוצה כלשהי באמצע העונה, ערים ומודעים למצבה. הרי ליוסי אבוקסיס קדמו העונה בוולפסון שני מאמנים: מייקל ולקאניס ובורחה לאמה. עכשיו יהיה סלים טועמה כבר מאמנה הרביעי. זו ההוכחה הגדולה ביותר לעובדה שהפועל תל אביב בפאניקה. מזמן היא כבר לא הקבוצה שזכתה באליפויות, או שנאבקה עליהן, אלא קבוצה שמהר מאוד התברר כי העונה , הישארות בליגה תהיה עבורה בבחינת הישג.
חלפו 14 שנים מאז זכייתה האחרונה בכתר (2010) והיום מחפשת הפועל תל אביב רק דבר אחד: לחיות בליגת העל. הערכתי ליוסי אבוקסיס כמאמן, לא השתנתה. כל שנותר לי הוא להבטיחו שעדיין לא אמר בכדורגל את המילה האחרונה.