עדיין מכבי תל אביב רחוקה מהפיינל פור של היורו ליג בכדורסל, ועוד מוקדם לדבר עליו, ואולם אמש (ג') אי אפשר היה שלא לחשוב על כך שעודד קטש גמל לפאנתינייקוס על שנפרדה ממנו ב-2021, למרות שהוביל אותה לזכייה בדאבל היווני.
ובכלל, הסיפור של קטש עם פאנתינייקוס רשם עוד פרק מרתק במערכת היחסים שביניהם.
תחילתו בשנת 2000 שבה היה כוכב ניצחונה בגמר היבשת, דווקא על מכבי תל אביב. אז לבש עודד ירוק ובסיומו של המשחק סיפר שמבחינתו "זהו היום הספורטיבי המאושר והעצוב שבחייו".
שנים אחר כך הוא נקרא כמאמן אל הדגל והוביל אותה, כאמור, לזכייה באליפות ובגביע היווני. משום שלא עלה בידיו להצליח ביורוליג, בפרק הזמן הקצר שעמד לרשותו, נשלח קטש הביתה. עכשיו, ברגעי האמת, בתחילת סדרת הפלייאוף של היורוליג, הוא שב לבירת יוון, והראה לכולם מה הוא יודע, או במילים אחרות: כיצד מנצחים את פאנתינייקוס באולמה הגועש. בטור זה החלטתי להתמקד רק במשמעות הניצחון עבורו, וזאת ללא כל קשר להמשך הדרך שבה כמובן הכל עדיין פתוח ואפשרי. מבחינתי, הוכיח עודד שהוא מהמאמנים הטובים ביותר ביורוליג.
ניצחון בפלייאוף אינו דומה לניצחונות בעונה הסדירה של היורוליג. מכאן שכל החלטה של מאמן הייתה כבדת משקל. קל וחומר כאשר מול קטש התייצב ארגין עתמאן, מאמן מנוסה, שכבר הניף את גביע היורוליג כמאמנה של אנדולו אפס הטורקית. אמנם בהגיעו לאתונה הוא שיפר את יכולתה של פאנתינייקוס, אבל אמש נכנע לקטש בסיום דרמטי. דווקא ברגעים הקריטיים של המשחק, נראתה מכבי תל אביב עוצמתית ובטוחה ביכולתה, ולעתמאן לא הייתה לכך תשובה.
עודד אינו המאמן מזנק על שחקניו בקפיצות לאחר ניצחון, אפילו שהניצחון 87:91 העניק למכבי יתרון של 0:1 בסידרה הקשה. מי יודע, אולי הנהלתה של פאנתינייקוס מבינה סוף סוף, איזו טעות היא עשתה כאשר וויתרה בעבר הלא רחוק, על המאמן, שפעם כיכב בשורותיה.