כבר 51 שנים שבין ישראל לקובה לא מתקיימים יחסים דיפלומטיים, אבל התמיהה שנשמעה בקיץ שעבר, כאשר מכבי תל אביב החתימה את חסיאל ריברו הקובני, לא קשורה לפוליטיקה. האוהדים הצהובים קראו על מועמדות שמות מוכרים להם יותר, למשל פרנק קמינסקי או זאק לידיי, והיו ספקנים לגבי היותו של ריברו שדרוג לעמדת הסנטר המחליף לעומת קודמו בתפקיד, אלכס פויתרס. בוודאי לאור ניסיון של עונה אחת ביורוליג, עם ולנסיה.
אחד המאכלים האהובים על קובניים נקרא רופה וייחה - בתרגום חופשי לעברית: ביגוד ישן. ריברו הוא חובב אופנה, אבל כובעים תראו אצלו פחות. הוא מעדיף את התסרוקות הגנדרניות שבדרך כלל מתחלפות אצלו ממשחק למשחק. בכובעים, הוא האכיל את מי שהשתומם מהחתמתו, הגם שנדרש לו זמן הסתגלות מסוים - באופן מתבקש. "אני מרגיש בנוח. אני ממלא את התפקיד שלי ובכל פעם שיש לי דקות, אני צריך לנצל אותן למקסימום ולתרום לקבוצה. לכן אני נכנס עם הרבה אנרגיות ורצון. אני מסוג השחקנים שמתאימים את עצמם למה שהמאמן יבקש", מספר ריברו בריאיון לוואלה! ספורט לקראת סדרת הפלייאוף מול פנאתינייקוס.
"פאפי", כפי שהוא מכונה מאז תקופתו בליגה הספרדית, אכן מנצל את הדקות שלו למקסימום. מספריו ביורוליג - 7.5 נקודות ו-3.1 ריבאונדים ב-15 דקות וחצי למשחק - אולי לא גרנדיוזיים, אבל ממוצעיו פר 40 דקות מעידים הרבה יותר על יעילותו: ביחס לזמן שהוא מבלה על הפרקט, ריברו הוא הסקורר השני בטיבו במכבי תל אביב והריבאונדר השלישי הכי טוב.
אלא שכמו כל הקבוצה, גם הסנטר הקובני היה צריך להתגבר על הטלטלה שגרמה המלחמה לפני שנכנס לעניינים. "החודשיים הראשונים היו נחוצים כדי לעכל את המצב. הפנמנו שצריך לעבוד עם מה שיש", הוא מסביר את שינוי המומנטום מחודש ינואר שכלל שישה הפסדים ב-11 משחקים, לרצף שהתחיל אחר כך: 18 ניצחונות ליגה והפסד בודד בתשעת משחקי היורוליג האחרונים.
מה התחיל פתאום להקליק?
"נכנסנו לפוקוס. שכחנו מהנסיבות והבעיות. בסוף אנחנו אוהבים את מה שאנחנו עושים, אז התחלנו להתמקד בזה והדברים התחילו לעבוד. בקבוצה עם הרבה שחקנים חדשים צריך זמן להתחבר ולהסתגל. פתרנו את הקשיים ככל שחלפו המשחקים, התחלנו לשמור טוב יותר, להאמין שאפשר וזה נתן לנו מוטיבציה".
בזכות התנועתיות, הידיים הטובות וההתמצאות בצבע, ריברו מתאים כמו כפפה ליד להתקפת הפיק אנד רול של עודד קטש. זה לא מפתיע שהפרטנר האידיאלי שלו על המגרש, הוא שחקן אחר שהמאמן מאוד מעריך: תמיר בלאט. "עם תמיר אני מסיים יותר מהלכים. מבין הכלים שיש לנו בקבוצה, הוא זה שהניב לי הכי הרבה פירות. אלה דברים שבאים בזרימה", אומר הסנטר על שיתוף הפעולה עם הרכז הישראלי, אותו הוא מגדיר (בסרטון שבראשית העמוד) כחבר לקבוצה הקרוב אליו ביותר.
מה היית משפר במשחק שלך כדי לקפוץ מדרגה נוספת?
"את הקליעה מרחוק, כדי לפתוח לעצמי יותר אפשרויות ולהיות יותר ורסטילי, יותר מאיים".
זו העונה הראשונה בקריירה בה ריברו משחק במדינה שאינה דוברת ספרדית, אחרי שנדד מקובה לאורוגוואי, המשיך לארגנטינה ואז לספרד.
איך יצא שבחרת דווקא בישראל לחוויה הזאת?
"הסוכן שלי תמיד דואג לחפש עבורי אפשרויות טובות יותר, וחשבתי שזו הייתה האפשרות הכי טובה - מעבר לעניין השפה. הוא אמר לי שיש כאן עוזר מאמן שדובר ספרדית (ג'וזפ מריה ברוקאל) שיעזור לי להיכנס לקצב, במה שקשור לכדורסל אני פחות או יותר מבין את הדברים באנגלית. אז החלטתי להגיע ולהתמודד".
ספר לי על היחסים שלך עם ברוקאל.
"הקשר בינינו חזק מאוד. אני הייתי חייב להתקרב אליו כדי להבין הרבה דברים מחיי היום-יום. אנחנו משוחחים הרבה, מבינים אחד את השני ועוזרים המון זה לזה. הוא מיוחד מאוד עבורי, הוא כמו אבא שלי בכדורסל. מדריך. הרבה פעמים הוא מסביר לי דברים, או מוודא שהבנתי. ג'וזפ היה מהראשונים שדיברתי איתם, ידעתי קצת כשהגעתי, אבל איתו השיח יותר קרוב ועזר לי להבין יותר".
ומה אתה יכול לומר על החיים בארץ לדובר ספרדית?
"מסתגלים. החיים מכריחים אותך ללמוד דברים בסיסיים בשביל להסתדר, למשל עם מוניות, מאכלים, קניות. מה שמחוץ לכדורסל יותר מסובך, אבל מתרגלים. למדתי הרבה. כשהגענו לישראל חיפשנו מורה לעברית, אבל אחר כך זה הסתבך, התחלנו לטוס הרבה".
ריברו אמנם בחר לעבור לישראל, אבל המלחמה כפתה עליו ועל חבריו להעביר חלק גדול מהזמן בסרביה. "לפני שחתמתי לא שמתי דגש על המצב הביטחוני. אני יודע שמה שקורה עכשיו לא שגרתי, אם ככה היו נראים חיי היום-יום כאן, לא הייתי חושב על זה בכלל. אני מספר למשפחה שהכל בסדר, אבל הם רואים חדשות וחושבים שמדובר בסוף העולם. הם חושבים שהטילים נורים ישירות למגרש שלנו. אפשר להסביר את המציאות כאן, אבל מי שלא רואה, לא מאמין".
איך תפסו אותך אירועי ה-7 באוקטובר?
"זה היה מסובך. הייתי עם אשתי והילדה, וכראש המשפחה, תפקידי לתמוך בהן. זה הכה בנו חזק, לא היינו מוכנים, לא ידענו מה לעשות ולאן זה יכול להגיע. פחדנו. במצבים כאלה אתה לא יודע מה יקרה מחר. היה חוסר ודאות לגבי החזרה לישראל ולליגה, ראשי הקבוצה ניסו לשדר רוגע ועדכנו אותנו בהתפתחויות, אבל היו כל כך הרבה סימני שאלה, שגם להם היה קשה. כשהמצב נרגע חזרתי לפה עם המשפחה, אבל היו לנו הרבה משחקים בחו"ל, אז ראיתי את אשתי והילדה מעט. הן רגילות שאני נמצא".
"האמת, באותו זמן לא ציפיתי שנהיה במצב שאנחנו היום", מודה ריברו. "השגנו תוצאות כמו בעונה נורמלית, אפילו יותר טובות. אם היינו משחקים בבית, היינו מנצחים עוד שלושה-ארבעה משחקים. הקהל מאוד עוזר, הוא פקטור חיוני".
מרגיש שפספסת חלק מהחוויה לשחק לעיני האוהדים של מכבי?
"בדרבי היה טוב מאוד, אבל למשחקי הליגה מגיע פחות קהל לפעמים, כי על הנייר הם נוחים יותר. ביורוליג יש הרבה משחקים, שהיינו מארחים בהיכל מלא. לא הספקתי לחוות את זה. במשחקים שמצפים לנו, הקהל היה שווה זהב. הוא יכול להוציא את היריבה מאיזון".
האוהדים, שרבים מהם מודים שאכלו את הכובע במקרה שלו, מעריכים את הגישה החיובית והחיוך התמידי של ריברו. וגם הוא יודע: "הקהל עטף אותי. האוהדים כאן הם 'עד המוות'. שיחקתי בבורגוס והיה קהל מדהים, אבל לא אגרסיבי. הם פנאטיים, אבל לא מתעמתים עם קהלים אחרים. פה האוהדים מוכנים להרוג בשבילך. הם נושאים את זה בדם. אסור לפגוע באלילים שלהם".
אתה חתום כאן לעונה הבאה. איך המצב הביטחוני יכול להשפיע על העתיד שלך?
"זה משפיע, בעיקר בגלל כמות הנסיעות. יש הבדל בין לשחק בבית, רגועים, מאשר לחזור הביתה מסרביה ליום אחד בכל פעם, ולשחק בלי קהל שם".
אתה חולק את העמדה עם ג'וש ניבו שמסיים חוזה, ומדברים הרבה על האפשרות שהוא יעזוב לטובת כסף גדול יותר. זה מפתח אצלך תאבון?
"ברור, אלה דברים שתמיד חושבים עליהם. אם תהיה לו אופציה לעבור והוא יחליט לקחת אותה, אשמח להיות סנטר ראשון. ברור שזה במחשבות שלי ונותן לי מוטיבציה".
אילו חלומות עוד לא הגשמת בקריירה?
"החלום שלי תמיד היה לשחק ב-NBA, אבל עוד לא יצא לי, והשנים עוברות. וכמובן שאני רוצה לזכות ביורוליג, בתארים הכי חשובים בכדורסל".