הידיעה מאתמול (ב') על כך שרן בן שמעון יתמנה רשמית למאמן נבחרת ישראל בכדורגל לתקופה בת ארבע שנים, הזכירה לי מיידית את הסנסציה הגדולה של 2012, זו העונה שבה הוביל רן את קריית שמונה לזכייה באליפות ליגת העל.
את אותה אליפות אי אפשר להשוות לאליפויות אחרות שבהן זכו למשל מכבי תל אביב, מכבי חיפה, בית"ר ירושלים או הפועל תל אביב. מי בכלל ספר אז את הקריה? מי האמין שהקבוצה הצנועה הזאת תסיים את העונה במקום הראשון? והנה רן בן שמעון ושחקניו עשו את מה שנחשב לבלתי הגיוני. חישבו רק על ההרכב שהיה לקריה ותגיעו, כמוני, למסקנה שזוהי באמת הזכייה הכי מדהימה שידעה אי פעם ליגת העל.
רן הוא מאמן אינטליגנטי, ותיק ומנוסה, ובעיניי עומדת לזכותו גם העובדה שהיה שחקן הנבחרת הלאומית. כניסתו לתפקיד היוקרתי נעשית בידיעה שבקמפיין הקרוב שלה בליגת האומות, היא תשחק מול הנבחרות החזקות של צרפת, בלגיה ואיטליה. כל אחת מהן טובה בהרבה מישראל, והסיכוי להצליח מולן הינו יותר תיאורטי מאשר ממשי. כמאמן יצטרך עתה בן שמעון למצוא את הדרך לכך שלא נובס. כמובן שקל לדבר על כך, אבל במציאות ונוכח פערי הכוחות, הדבר מסובך. אין לו את הלוקסוס שיש לגארת' סאות'גייט, מאמנה של נבחרת אנגליה, הבוחר את שחקניו מהליגה הטובה ביותר בעולם.
רק לפני שבועות מעטים נחלה ישראל מפלה צורבת של 4:1 במפגש עם נבחרת איסלנד, ללמדנו שמצבה של נבחרתנו אף חמור מזה שהערכנו. כבר שנים רבות מאוד שישראל מדשדשת על מקומה. לפיכך, מבחינתי חשוב שבארבע השנים הקרובות, בניהולו של רן בן שמעון, נראה אותה מתקדמת ושנהנה מיכולתה. נבחרת שלא תקרוס ותתמוטט כמגדל קלפים רעוע, כאשר היא תספוג שער. זהו עקב אכילס המוכר לנו, וגם יריבותיה מודעים לו. הצלחה אינה מושגת ברגע. לכן ראוי בן שמעון לקבל את האשראי, ואת הסבלנות, והלוואי שיצליח.