1. בדיוק כמו בשנה שעברה, רק בלי המבצר
ב-13 הדקות הראשונות שלה בבלגרד ארנה (פעם, עד לפני שבוע, קראו לאולם הזה שטארק. אבל לא עוד) טסה מכבי תל אביב ליתרון 15:39.
ב-48 הדקות הבאות, שחתמו את המשחק מול פרטיזן בלגרד ופתחו את המפגש עם הכוכב האדום בלגרד, היא הובסה 122:71.
אבל ב-19 האחרונות התעשתה וניצחה שוב בפער גדול, הפעם 31:53.
את רכבת ההרים הקיצונית הזו עברו הצהובים בשביל ניצחון אחד והפסד אחד בסך הכל, ואתמול (חמישי) הפך הקאמבקוביץ' ארנה לביתם החלופי החדש. ואיזה מוזר זה היה: אף קבוצה לא ברחה ליותר מעשר נקודות יתרון, אולימפיה מילאנו הוליכה במשך 86 שניות בלבד, וב-35:26 דקות הייתה קבוצה אחרת ביתרון. היא גם זו שניצחה. המארחת, כמובן. אין כמו בבית, הא?
אם נניח את הסרקזם בצד, זה אולי סיפורה של העונה כולה. פיני גרשון נהג לומר במשך עשרות שנים שהקהל ביד אליהו שווה 12-10 נקודות במשחק. אם מתרגמים את זה לממוצעים, זה שווה ערך לתרומה ההתקפית של ג'וש ניבו. לא פחות. העובדה שהצהובים נאלצו לוותר על הפור הקבוע הזה, ופתחו כל משחק ומשחק בנחיתות טבעית, ובכל זאת סיימו במאזן 14:20 - בדיוק כמו לפני שנה, רק בלי ההיכל - היא לא פחות ממדהימה.
תחשבו על זה: פנרבחצ'ה וברצלונה הן שתי הקבוצות הביתיות ביותר ביורוליג, עם 15 ניצחונות ושני הפסדים באולמן; פנאתינייקוס וריאל מדריד, עם 4:13, מדורגות מיד אחריהן; אולימפיאקוס וגם וירטוס בולוניה, אם יתמזל מזלן, יטפסו הערב ל-4:13 וישתוו למונאקו, אנאדולו אפס ומכבי. יש רק הבדל מהותי אחד בין שמונה הקבוצות שהוזכרו כאן לבין האלופה הישראלית; כל אחת מהן נהנתה מיציעים גדושים באלפי אוהדים, וב-17 מ-34 המחזורים נשארה בבית, לא טסה לשום מקום, ישנה בלילות ונהנתה משקט, שלווה ושגרה מבורכת.
לעומתן, מכבי תל אביב חיה למעשה על המזוודות. בפועל, מבחינת שגרת היומיום וההיערכות הלוגיסטית, היא יצאה העונה ל-33 משחקי חוץ. ובניגוד לאחרות - לה היו רק 621 צופים בממוצע (10,559 במחזור הפתיחה, ו-0 פחות או יותר בכל היתר), והיא אירחה במרחק אווירי של 1,904 ק"מ מהבית.
הפלייאין, שבו יידרשו הצהובים לנצל את יתרון הביתיות המוזר הזה, עוד לפניהם. השורה התחתונה של העונה הזו טרם נכתבה. אבל בכל מקרה, כפי שאמר אתמול עודד קטש, "מותר ליהנות מנקודות ציון גם באמצע הדרך". והוא צודק. כמה מאמנים אתם מכירים שעומדים על מאזן קריירה מושלם נגד אטורה מסינה - ולא סתם מושלם, אלא 0:5? אם הוא אומר, הוא כנראה יודע.
2. פתאום משחק נוקאאוט אחד מפריע?
אלמלא הפלייאין, מכבי תל אביב הייתה מבטיחה כבר בשבוע שעבר את מקומה ברבע הגמר, ומתחילה להתכונן הבוקר לסדרה מול פנאתינייקוס. בעולם שכולו פוזיציה, יוצאים אוהדיה ברשתות החברתיות נגד שלב הביניים החדש. "איך אפשר למחוק ליגה של 34 מחזורים במשחק נוקאאוט אחד?", הם מלינים במידה לא מבוטלת של צדק (ומתעלמים לחלוטין מהעובדה שאלופות אירופה ב-58 השנים האחרונות מוכתרות בזכות ניצחון במשחק נוקאאוט אחד בגמר).
השיטה שבה בחרו ביורוליג לקיים את הפלייאין נותנת יתרון יחסי למי שסיימה במיקום גבוה יותר; המקום העשירי זקוק לשני ניצחונות חוץ כדי לעלות לפלייאוף; המקום התשיעי נדרש לשני ניצחונות (אחד בבית ואחד בחוץ); למקום השמיני מספיק ניצחון אחד (בחוץ או בבית); והמקום השביעי צריך ניצחון אחד בשני משחקי בית. האם השיטה הזו הוגנת לחלוטין? אפשר להתווכח. האם נכון להתעלם מהמאזנים, ולא להקנות איזשהו יתרון נוסף במקרה של פער משמעותי בטבלה? ייתכן שלא.
בדבר אחד הפלייאין כבר הוכיח את עצמו: הוא החדיר קורטוב נוסף של עניין והתרגשות שממילא קיימים בליגה הכי לא צפויה בעולם. עד לפני שבוע, רק לארבע מ-18 המשתתפות לא היה כבר על מה לשחק; כל הקבוצות שבבטן הטבלה - איפשהו בין המקום העשירי למקום ה-14 - היו הולכות לים (או לפחות יוצאות לסקי) כבר בפברואר, והנה, אפס מגיעה לאביב בתור התקווה הגדולה של כל מי שלא רוצה לראות את ריאל בפיינל פור.
3. אז את מי עדיף למכבי לקבל? רמז: מתחיל בב'
אז את מי עדיף לקטשים לקבל ביום שלישי בבלגרד? את באסקוניה או בולוניה? מעבר לרפלקס המותנה שזועק מיד "ברור שבולוניה", התשובה מורכבת יותר.
מצד אחד, ברור שהבאסקים מסוכנים יותר. עוד לפני שמדברים על קודי מילר-מקינטייר וצ'ימה מונקה, די להיזכר ברבע השני של מרקוס הווארד מול מכבי תל אביב בוויטוריה, שבו קלע 18 נקודות (והיה רחוק נקודה אחת משיא כל הזמנים לשחקן יריב של הצהובים, שעליו חתום נמאניה נדוביץ'), כדי להמחיש איזו יריבה אקספלוסיבית זו.
התסרוקת המפורסמת של דושקו איבנוביץ' ממחישה את הכדורסל של קבוצתו: פרוע, נוטה להתפזר, נראה לא טבעי, אבל קשה להתעלם ממנו. ובמילה אחת - קוקו.
ומצד שני, גם הבולונזים (אם ישכילו לנצח הערב) הם מוקש. הקריסה שלהם במחצית השנייה של העונה היא באמת רעה לתפארת; בעשרת המחזורים האחרונים הם מדורגים במקום ה-16 ביורוליג, כשרק הכוכב האדום ואלבה ברלין מאחוריהם, אבל לצד העייפות הבולטת לעין של טוקו שנגליה, דניאל האקט, מרקו בלינלי ובראיינט דאנסטון, ניכר גם הניסיון שלהם שעשוי להפוך ליתרון משמעותי במשחק גורלי אחד, שחורץ גורלות של עונה שלמה.
4. כדי לא לחטוא ולהחטיא
ושתי מילים לסיום: ווייד בולדווין. כי כל טור שעוסק העונה במכבי תל אביב, ולא מזכיר את האיש הזה, חוטא ומחטיא.