משחק העונה השלישי היה מאבק על האליפות וגם על הכבוד. מכבי תל אביב הגיעה בפער גדול, אך גם עם הלחץ לא להפסיד משחק עונה נוסף ליריבה המושבעת - תסריט שיכול להכתים אליפות. מנגד, מכבי חיפה השלימה עם אובדן האליפות אחרי ההפסד לריינה והגיעה עם קמצוץ אמונה. הסיכוי הקטן הזה כוון בדיוק למשחק עם מכבי תל אביב הערב (שני), שהרבה מערב לאליפות, במצב הנוכחי הוא גם על הכבוד - של האוהדים, של המועדון וגם של המאמן מסאי דגו.
המחצית הראשונה הייתה ביטוי מושלם לסיטואציה איתה הגיעו שתי הקבוצות למשחק. היו 7-10 דקות של הכישרון החיפאי עם מוחמד וחלאילי שייצרו מספר מצבים, אך לאורך 35 דקות מכבי תל אביב הייתה טובה יותר, נחושה יותר ועם עוד קצת חוכמה בחלק הקדמי היא הייתה עושה 0:2 שגומר את הסיפור ואולי גם גורם למכבי חיפה להתפרק.
בתחילת העונה המשבר היה של מכבי חיפה, לאחר מכן המשבר עבר למכבי תל אביב, כשחיפה מחקה פער של 10 נקודות. ההבדל בין השתיים הוא שהצהובים למדו מהמשבר הזה וחזרו חזקים מנטאלית במקסימום כדי לקחת את התואר, ואילו מכבי חיפה יצאה מהמשבר באווירת "מציאות שהתיישרה" ללא הסקת מסקנות והבנה כי היא צריכה להביא איתה משהו אחר עד לסיום העונה. בדיוק כמו המחצית הראשונה שלה.
במחצית השנייה הסיפור היה אחר לגמרי. חיפה עלתה עם כל מה שיש לה כדי להפוך את המשחק, מכבי תל אביב רצתה להעביר את הזמן כדי לשמור על הניצחון ו-13 הפרש בדרך לאליפות. ברגע שחלאילי הבקיע זה כבר נטה לצד הירוק. האורחת לחצה והאמינה, והייתה אווירת טירוף דו צדדית באצטדיון עם מעברים מסוכנים למכבי תל אביב ותחושה ששער לאחד הצדדים באוויר.
בדקות האחרונות זאת כבר הייתה מכבי חיפה בלבד, אך זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. כשמגיעים למשחק כזה, בשלב כזה של העונה, וההתקפה על הכתפיים של תומר חמד שמעבר לשיאו - זה לא מספיק טוב. חמד התאמץ, סק הצטרף, קינדה ניסה להכניס כדורים, אך מכבי תל אביב הייתה מספיק מרוכזת ונחושה בכדי לסיים את המשחק עם הנקודה היקרה הזאת. נקודה בדרך להנפת הצלחת.