איציק קנר נחשב לאחד מאגדות הכדורגל של הפועל קרית שמונה בשנות ה-70 וה-80 בעמדת ההתקפה וכיבוש השערים. מאז פרישתו בגיל 35, קנר משמש במשך עשרות שנים כמאמן נוער, נערים וילדים במועדון, והמצב בצפון.
"מאז תחילת אירועי החמאס והחיזבאללה, המשפחה שלי עזבה את קיבוץ דפנה ביתי, יחד עם כול תושבי הצפון, ממנרה, קרית שמונה ושרשרת הקיבוצים עד דן. הצפון ריק ועזוב. בדפנה יש כיתת כוננות בלבד ובאישור הצבא יש מי שמתחזקים את הרפת, מעט חקלאות, אין מעבר לזה כלום, כולל בית ילדים. את דפנה עזבו כמעט אלף איש".
- היכן אתם עכשיו?
"הריכוז הגדול הוא בשמונה מקומות בעוטף טבריה. האון, דגניה, גני כינרת ועוד, הגעגועים לחיי השגרה והשקט מורגשים בכול יום, אנחנו מודעים למה שקורה בדרום וגם בצפון".
- מה קורה בקרית שמונה?
"ההגדרה היא שהעיר היא 'עיר רפאים', פשוטו כמשמעו. ההרס גדול, הרחובות שוממים, כאילו אין עיר כזאת. אין פתרון נראה באופק המדיני לבעיה מול החיזבאללה.
רק לפני מספר ימים נפל פגז במגרש האימונים עליו אנחנו מתאמנים בימים רגילים עם מחלקות הנוער. לסוג חיים כזה איש אינו מוכן, אם לא יושג הסכם מחייב לשקט כללי, אז אין לישראל ברירה, תהיה מלחמה שלא הכרנו עדיין מול החיזבאללה".
- מה אתה עושה היום בספורט?
"אני מאמן את קבוצת ילדים ג' של קריית שמונה, בטבריה. הילדים מפוזרים בכול מקום ועדיין לא קיימתי אימון עם סגל מלא".
קנר, יליד רומניה, חגג לפני מספר שבועות יום הולדת 77. "היה לי כישרון גדול כמו לנערים רבים בקיבוצי הצפון, אבל אז לא היו כמו היום מחלקות נוער. צפיתי במשחקי הפועל כפר בלום, הפועל דן והקבוצות של קרית שמונה בליגה השנייה או השלישית, חלמתי אז להיות כדורגלן".
כיום כסבא, הוא זוכר איך בצעירותו "יצאנו באוטובוס למשחק חוץ נגד הפועל הרצליה, אשתי הייתה בהריון ומאושפזת בבית החולים בעפולה. הגענו עם האוטובוס לבית החולים, ונולד לי איל. הייתי מאושר, ובמשחק כבשתי שני שערים". עתיד המועדון? "אני מאמין שלמרות המצב הביטחוני, עירוני קרית שמונה ואיזי שרצקי יצליחו לשוב לליגת העל".