לריאל יש את קבוצת החלומות המושלמת עכשיו כשרונאלדו נכנס לכושר ומרכיב ביחד עם ראול וזידאן שלישיית חוד מרעידת לבבות (ורשתות), סוסיאדד היא ללא ספק הפתעת העונה, ולנסיה היא ולנסיה ולדפורטיבו לה קורוניה יש סקורר ענק בעונה גדולה - רוי מקאיי. אך אלו לא שלושת הסיפורים העיקריים של הליגה הספרדית בעונת 2002/2003 שמתקרבת אט אט אל סיומה.
את העונה הנוכחית ירצו לשכוח בהתאחדות הכדורגל הספרדית כמה שיותר מהר, ולאו דווקא מהבחינה המקצועית. שלושה אנשים ליוו אותה, שלושה נשיאים, כשכל אחד בתורו ובדרכו הוסיף לה מימד חדש ולא תמיד חיובי - תלוי בנקודת הראות של המתבונן. הראשון הוא פשוט נשיא כושל, שהלך הביתה עם הזנב מקופל בין הרגליים. השני מנהל את קבוצתו כבר משנות השבעים ובתחילת החודש שעבר נשלח לכלא בפעם הרביעית בחייו - אותו מנסים לאלץ ללכת הביתה. השלישי הוא נשיא טרי וקצת מפוקפק, שהחליט שהוא רוצה להיות גם מאמן. ופתאום הליגה הטובה בעולם הפכה לביצה שכונתית, שמזכירה בהתנהלותה מחוזות קצת יותר קרובים לליבנו מאיצטדיון רמת גן.
הצליח דווקא בהימור האחרון שלו
הכל התחיל בקיץ 2000 - הנשיא הטרי של ברצלונה, ז'ואן גספארט, הגיע במקומו של הנשיא ז'וזפ לואיס נונייס, שהצליח, ביחד עם לואיס ואן חאל שישב על כסא המאמן הראשי בברצלונה, להביא שתי אליפויות רצופות. הקהל הצמא של "הצבא הקטאלוני" לא אהב את אי ההצלחה הרצופה בזירה האירופית וגרם להליכתם של השניים. במשך השנתיים שלאחר מכן, נכשל גספארט בהבאת מאמן ראוי ובקיץ 2002, חזר לאופציית ואן חאל. האיש האחרון שעשה משהו במועדון.
למרות שנכשל בהעפלה למונדיאל 2002 עם נבחרת הכשרונית של הולנד, רבים זכרו לואן חאל את חסד נעוריו. המאמן ההולנדי שהיה נחשב לדבר הבא בעולם מאמני הכדורגל בסוף שנות ה-90, קיבל הרבה כבוד ואורח רוח מהבריות. עבודתו של "הטכנאי" נלמדה בכל בית ספר לאימון - הוא נהג לדקדק בכל פרט קטן, הוא החזיק את שחקניו קצר, קצר מאוד ועבד על פי תכנית עבודה קפדנית וארוכת טווח. משהו כמו אלי גוטמן הישראלי.
לברצלונה של סוף שנות ה-90 זה התאים, במיוחד אחרי שלוש עונות שחונות. ההולנדי עם המחברת לקח שתי אליפויות, אך לא הצליח לכבוש את לב האוהדים. אט אט הוא החליף את השחקנים הקטאלוניים בהולנדים והם לא אהבו את זה. דה לה פנייה פינה את מקומו, אח"כ מצא גם גווארדיולה את דרכו מחוץ לקבוצה ובארסה איבדה את שני השחקנים האהובים ביותר על מחזיקי המניות, משמע האוהדים. במקומם ובמקום האחים אוסקר ורוג'ר שגדלו במועדון, הגיעו במשך השנים הולנדים - והרבה. גם בקדנציה השניה שלו, לא שינה "הטכנאי" יותר מדי ואף הלך צעד אחד קדימה כששיחרר כוכבים נוצצים נוספים.
לגספארט הם לא שכחו ולא סלחו, כיצד הוא לא הצליח להשאיר את הכוכב הגדול של הקבוצה דאז, לואיס פיגו ונתן לו לעזוב לטובת ריאל מדריד, היריבה השנואה ביותר. פיגו לא נהנה תחת ואן חאל וסרה פרר וברח בהזדמנות הראשונה, כשגספארט עדיין גישש בדרכו. מלבד היחלשות מקצועית, הרי שהמעבר של פיגו סימן גם את מעבר ההגמוניה מברצלונה לריאל, מקטאלוניה לספרד. אוי לבושה. פרשן נודע בשם ראדומיר אנטיץ' אמר אז שהמעבר הוא שילוב של מכה מוראלית ומהלומה מקצועית, המותירה חלל שיהיה קשה למלא בברצלונה. הוא ידע על מה הוא מדבר. ואז הגיע הקטע עם ריבאלדו, שבכלל שבר את סבלנותם של האוהדים. אבל הטעות הכי גדולה של גספארט אולי, היתה בכך שקשר את גורלו, עם זה של ההולנדי שדאג להשאיר כמה מוקדי כוח ואנשי מפתח בצוות המקצועי של המועדון. אלו דאגו להחזיר לו את הג'וב הישן, שהרי גם כך ברצלונה שיחקה בשנתיים שעברו בלעדיו, כאילו ההולנדי היה עדיין שם. הכישלון היה ענק והביא את אחת העונות הגרועות ביותר בהיסטוריה של המועדון.
אנטיץ', אותו פרשן שנהג "לקטול" אותו במספר הזדמנויות, הוא הנדוניה שהשאיר הנשיא הכושל, שהחזיר את המפתחות למועדון אחרי פחות משלוש שנים בלבד. לא לפני שספג קללות, מטפחות לבנות בכמויות וקלוז-אפים טלוויזיונים על פרצופו הנבוך. כשפרש, הוא הראה כי הוא בסה"כ בן-אדם נחמד, אולי אפילו נחמד מדי: "אני קודם כל אוהד של ברצלונה ולעולם לא אפסיק, למרות כל מה שקרה." עד היום אפשר לראות את הפרצוף המבואס שלו ביציע המכובדים של הקאמפ-נואו.
גספארט עוד הספיק כאמור להמר על אנטיץ', למרות הביקורות שספג על המינוי התמוה כששמות אטרקטיביים הרבה יותר עמדו על הפרק. ז'ואן בחר במאמן הסרבי וברח, אולי בכדי שלא תדבוק בו גם הביקורת על מינויו של המאמן הותיק. אנטיץ', מאמן שנמצא בכדורגל כבר המון שנים ועבד בין השאר גם בשתי הקבוצות של מדריד, הוא מהסוג של בובי רובסון, כזה שכבר זכה כמעט בכל תואר אפשרי והוכיח את עצמו פעם אחר פעם, אך נפל קורבן לאופנות המתחלפות ולשגעונות של בעלי הבית. עכשיו, בדיוק כמו שייע ולופא שלנו, קראו לו בשביל להציל את הקבוצה. בינתיים נראה כי ההימור הזה של גספארט דווקא יצא הכי מוצלח. (הרבה תלוי בתוצאת הסופר-קלאסיקו כמובן)
מאפיונר או קדוש מעונה?
כל ספרדי לא יחשוב פעמיים לפני שיענה על השאלה 'מיהו האיש הגדול ביותר בכדורגל הספרדי'. שם אחד, חסוס חיל, שולט בנוף הכדורגל של ספרד כבר כמה עשרות שנים, בין אם אתה גליסיאני, באסקי, קטאלוני או מדרידאי, במיוחד מהצד של אתלטיקו, הרי שבוודאי לא יכולת להישאר אדיש אל האדם הזה. חיל הוא אדם מיוחד מזן נדיר שכבר לא מייצרים יותר בימינו. בעצם, אולי גם אצלנו יש אחד כזה, וסליחה אם אני שוב גולש אל הרקדן מפתח תקוה. ההוא עם הסיגר.
חיל, או יותר נכון - 'חיל ובניו'. זה מושג ששולט על העניינים בכדורגל הספרדי כבר המון שנים. בספורט האמריקאי בן אדם כמוהו כבר מזמן היה יושב בכלא, או לפחות בבית, עם הזנב בין הרגליים ובטוח בלי היכולת לנהל קבוצת כדורגל, שהיא השלישית בגודלה בספרד, אחרי כל כך הרבה שערוריות שנקשרו בשמו. לפני חודשיים החליט בית המשפט הספרדי להרחיקו מניהול המועדון הספרדי, אך לחיל זה לא כל כך הפריע.
למעשה הממסד הספרדי החליט להיכנס למיטה של הדון מקוסטה דל סול, באופן חזק ביותר בשנים האחרונות. בין אם הוא ראש מאפיה, או קדוש מעונה, אף אחד בספרד לא יכול להישאר אדיש לסניור חיל, כששלטונות החוק נמצאים מאחוריו ובודקים כל צעד שלו באדיקות שמזכירה את שנות השלושים בשיקאגו של אל קאפון. חיל, למי שלא יודע, היה עד לא מזמן גם ראש עיריית מראבייה. עיר קטנה ויפהפיה שעל חופי הקוסטה דל סול. באפריל 2002, היתה כל ספרד מרותקת למשפט בו הואשם חיל במתן עזרה פיננסית של כמעט 3 מיליון דולר לקבוצתו.
עד כאן אין בעיה, אלא שהכסף הגיע מהקופה של העיר הקטנה, או יותר נכון מתשלומי הארנונה של תושבי מראבייה. כן, חיל נתפס עם המכנסיים למטה ולא בפעם הראשונה. והוא יצא מזה בזול תאמינו או לא. קנס שמן, כמה חודשים בכלא ואיסור על החזקת משרה ציבורית במשך 28 שנה. לא נורא.
אין זו הפעם הראשונה וגם לא האחרונה בה נאלץ דון חסוס להיכנס אל בין כותלי בית הכלא. ב-1969, מסעדה שבנה (כנראה בשיטת פל-קל), לא עמדה בקריטריונים הבטיחותיים ותקרתה התמוטטה והרגה במקום 58 אנשים חפים מפשע, שפשוט היו במקום ובזמן הלא נכון. חיל היה אמור לרצות תקופת מאסר לא קצרה, אלא שקשריו העמוקים עם הרודן פרנקו, עזרו לו לצאת במהרה ולחזור לויסנטה קלדרון ואל הקבוצה שלו, עליה הוא התחיל לשלוט בערך באותן שנים.
מאז הספיק סוחר המכוניות לשעבר (צריך לבדוק לעומק את הקשר בין סוחרי מכוניות לבין בעלי קבוצות כדורגל וכדורסל. זה פשוט קיים בכל מדינה כך זה נראה) לקבל עוד שלושה עונשי מאסר, כשהאחרון שבהם היה בחודש שעבר, כשהפעם, אבוי לבושה, גם לקחו ממנו את ניהול המועדון שלו. אבל, אל דאגה. יש ערעורים, יש עורכי דין ומיצוי העונש (3 וחצי שנים בפנים) יקח בוודאי זמן. בסופו של דבר חיל עדיין כאן. עדיין שולט באתלטיקו שלו ועדיין מספר לכולם בכל הזדמנות על חפותו ועל איך שהממסד מנסה לדפוק אותו. מסכן. ועוד לא דיברנו על פרננדו טורס.
האיש שהפחיד את כל המאמנים
אמריקני יהודי שנולד בכלל באוקראינה, שם מיליונים של דולרים וכמות דומה של סיכון שמו, בנסיון להפוך את קבוצת הכדורגל של ראסינג סנטאנדר, לקבוצת פאר שתופיע בעתיד הלא רחוק בליגת האלופות. בספרד עדיין לא עיכלו אותו, אבל מתחילים. דמיטרי פיטרמן, האיש אשר רכש את מרבית המניות של סנטאנדר, הוא נעלם גדול עבורם ועבור כל מי שניסה לחקור מהיכן עשה את הונו ומהיכן הוא לעזעזאל הגיע.
פיטרמן, איש עסקים אשר היה ידוע יותר בזכות נסיונותיו הכושלים להצטרף למשלחת האמריקנית ואח"כ לזו הישראלית בקפיצה משולשת במטרה להגיע למשחקי ברצלונה 92' ("ותמסרו ד"ש לרוגל נחום"), הוא נעלם גדול עבור אנשי הכדורגל של ספרד. והנה, מספר שנים אחרי שביקר בקרוואנים של וינגייט צמח המיליונר הזה, שחזר לספרד מן הדלת הקדמית, ובגיל 39 רכש את מועדון הכדורגל הצנוע של פאלאמוס מקוסטה בראבה, אשר שיחק בליגה הרביעית. פיטרמן מסתבר, הוא חולה כדורגל וכמו כל אחד מאיתנו, גם הוא חלם להגיע לליגת האלופות עם מועדון משלו.
בעוד אצל רובנו זה נשאר בגדר חלום, הרי שאצל פיטרמן בעל הממון והביצים, יש לומר, יש את האפשרות לעשות את זה על אמת. בפאלאמוס אף אחד לא הפריע לו ולמאמן ששכר, צ'וצ'י קוס, לנהל את הקבוצה גם בצד המקצועי ושם הוא צבר את הנסיון שלו, כשהעלה אותה ליגה בעונתו הראשונה. "אין לי שום תכניות להתערב בעניינים טכנים," הוא אמר מיד לאחר שנחת ב'אל סרדינרו' של סנטאנדר והציל את המועדון מפשיטת רגל. האוהדים אהבו את הירוקים שפיטרמן הביא עימו. ירוקים שאולי הצילו את הירוקים מקריסה כלכלית, אך אף אחד עדיין לא העלה על דעתו שהוא עומד לנסות להפוך את מודל פאלאמוס למשהו שיתאים לפרימרה.
בשבוע הראשון שלו במועדון הגיע ההפסד המרגיז לבטיס, אשר הביא אותו לקיום פגישה לילית עם המאמן דאז, מנואל פרסיאדו. השניים התווכחו עד לשעות הקטנות של הלילה ולא הגיעו לידי הסכמה על שאלת ניהול הקבוצה. בבוקר שלמחרת כבר ניהל פיטרמן את האימון ב'אל סרדינרו' ופגש לא מעט שחקנים המומים ועיתונאים סקרנים ממצבה החדש של ראסינג.
פיטרמן החליט להביא את קוס כמאמן (או אולי כ'ייס מן'), ביחד עם ארבעת השחקנים המבטיחים ביותר בקבוצה הקטאלונית הקטנה שלו. איגוד המאמנים הספרדי התרגז ואמר על פיטרמן שהוא "מראה חוסר כבוד כלפי המשחק". גם ההתאחדות הספרדית לא התלהבה מהשוק שפיטרמן עושה לו שם בחבל קנטאבריה ואסרה עליו לשבת על ספסל הקבוצה עד שימציא תעודת מאמן. העתונות קראה לו "פיטר-פן" על משקל פיטרמן, והצהירה שהוא חי ב'ארץ לעולם לא', אם הוא חושב שיצליח לשלב את תפקיד הנשיא והמאמן. איניאקי סאאז, המאמן הלאומי של הנבחרת, היה החריף ביותר כשאמר את מה שכולם חשבו בשקט: "מודל פיטרמן הוא מסוכן ויכול להביא לסיום תפקידו של המאמן בכדורגל. אני לא יודע אם זו הפעם הראשונה שדבר כזה קורה, אבל זו בטוח לא הפעם האחרונה."
לכל מבקריו הגיב פיטרמן בהודעה הלאקונית ששיחרר לעיתונות, בתום אותו שבוע סוער: "כל אידיוט יכול לנהל מדינה, אבל נראה שצריך פיסת נייר על מנת לנהל קבוצת כדורגל". איש העסקים שנולד באודסה, החליט להלחם בהחלטה בבתי הדין ובינתיים נכח על הקוים במשחקי קבוצתו, כשהוא לבוש במדי צלם עיתונות. הקבוצה דרך אגב, המשיכה להפסיד באותה תקופה. שוק או לא שוק?
בסופו של דבר ניצח 'פיטר-פן' בעירעור וזכה לקבל לידיו את ניהולה המקצועי של ראסינג וראו זה פלא. מאז התיישב פיטרמן על הספסל הירוק של ראסינג, החלו השחקנים להילחם ולהביא נקודות. אחרי שלושה נצחונות רצופים, בהם הקבוצה אפילו לא ספגה שער אחד, הצליח פיטרמן להשתיק הרבה פיות והאוהדים, שהיו המומים בהתחלה, כבר התחילו לומר "מותר לו לעשות מה שהוא רוצה - זה הכסף שלו", כשהם יודעים שבלעדיו, כנראה שלא היתה להם היום קבוצה. אלא שנסים לא באים בקלות שכזו. לאחר סדרת הנצחונות, באו ההפסדים. אמנם אף אחד לא ציפה מסנטאנדר להוציא יותר מדי נקודות מארבעת המשחקים הרצופים נגד לה קורוניה, ריאל מדריד, סוסיאדד וברצלונה, אבל דווקא בניון שלנו, היה זה שהבליט את חוסר הנסיון והיכולת של פיטרמן כמאמן.
קודם הגיע החילוף התמוה של החלוץ הישראלי במשחק הניצחון על ויאריאל, בדקה ה-43, שתי דקות מהירידה למחצית. אח"כ הגיע החילוף שלו במשחק הבא נגד לה קורוניה, כשלכולם היה ברור שבניון היה הטוב ביותר על המגרש עד אז. פיטרמן הסביר אז שהוא רצה יותר גובה ברחבה של דפור, אלא שבודיפו, החלוץ שנכנס במקום בניון, אינו גבוה בהרבה מהקשר הישראלי שאפילו הספיק לנגוח לשער במחצית הראשונה בה שיחק. שימו לב מה היה לחאבייר אירורטה, מאמנה של לה קורוניה לומר על העניין: "אני באמת לא מבין מדוע הוא הוציא את הישראלי מהדשא. כשהוא שיחק, הוא עשה לנו הרבה צרות והיה קשה לנו לעצור אותו, למרות שמחליפו כבש בהזדמנות חד פעמית". יהיה מעניין לראות כיצד יסיים את העונה הנשיא-מאמן הראשון וכיצד תשפיע מידת הצלחתו על עולם הכדורגל. בינתיים הגיעה מכת פציעות רצינית לאל-סרדינרו, כולל זו של כוכב הגדול, פדרו מוניטיס. בעיה שהופכת את משימת ההישארות בליגה לכמעט בלתי אפשרית. לפחות את יוסי שלנו הוא כבר לא יוציא.