כל הקהל נעמד על הרגליים. מריע, נרגש, אבל זה הסתיים במבוכה. מייקל ג'ורדן, חולצה מס' 23 של וושינגטון ויזארדס, בן 40, מקבל מסירה במשחק האול-סטאר 2002, המגרש פתוח, הסל מולו - אייר ג'ורדן ממריא, ומחמיץ דאנק שפעם היה נכנס לו בעיניים עצומות, עם יד אחת קשורה מאחורי הגב.
אף חובב ספורט לא רוצה לראות את השחקן הנערץ עליו מבזה את עצמו על המגרש; זה לא מכבד את הרקורד שלו, לא את המעמד של התחרות והמארגנים וגם, במידה מסוימת, אפילו שלא במתכוון, עלול להכתים את האישיות הציבורית שלו. לכוכבי-על, בכל הענפים, המורשת והמסרים בתום הקריירה חשובים לא פחות מהתוצאות. אז כן; מותר לבקר, לשאול שאלות, כי לגיטימי ויצר הסקרנות גובר. אבל יש מקרים, שמוטב לחשוב פעמיים.
רפאל נדאל היה מחוץ לסבב תחרותי 12 חודשים אחרי פציעה משולבת במפשעה והירך. נזכיר, כי נדאל הוא לא שחקן פצוע, אלא שחקן שחי עם פציעה קבועה בעצימות משתנה. הוא חזר לאליפות אוסטרליה בינואר אחרי שכבר הכריז בקיץ שזו תהיה השנה האחרונה ובה בעת, לא סגר את הדלת. "הבעיה עם להגיד דברים כאלו? זה לא 100%. אני לא יודע מה יהיה בעתיד. ואם אני אופיע שוב באוסטרליה בשנה הבאה? מה תגידו אז? בגלל זה אני אומר "סביר להניח". הגוף מסמן בעיות. אבל המחויבות, התשוקה והמוטיבציה מדברים בשפה אחרת".
בגוורדיה המובחרת של נדאל היו לפחות שלושה שחקנים שחזרו מפציעה ולא ידעו מה צופן העתיד; סטאן וואוורינקה הושבת ב-2021, עבר ניתוחים ברגל ושב למגרשים. אנדי מארי פרש וחזר עם רגל חצי ביונית, מיוסר קצת פחות. אף אחד מהם לא יצא מפרופורציות וטען שהוא מועמד לגראנד סלאם - שניהם הסתפקו באמירות מתונות והגיעו לניצחונות יפים. רוג'ר פדרר? הפנומן שב מפציעה ב-2017 וזכה באליפות אוסטרליה. אבל לא כנגד כל הסיכויים. בכל זאת, פדרר.
יש הרבה קולות ולא מעט טוקבקיסטים זועמים שטוענים כעת, במיוחד אחרי ההדחה של נדאל מאינדיאן ווילס, שהוא גורם לעצמו עוול. שהוא סתם מתכחש לשעון החול. שצריך לדעת מתי לעצור והוא נראה מותש. מהצד זה אולי נראה נכון. אבל העיתוי מנותק מהמציאות. נדאל הוא לא ספורטאי של 84% וגם לא של 92% אלא של 200%. לאורך הקריירה שלו ניהל את ההפוגות בתבונה, בחר ללחוץ על הברקס בזמן המתאים, כך שהיריבים שלו לא יכירו מהלומות משור מדמם.
אבל היצר התחרותי של נדאל, שיחגוג השנה 38, הוא חלק מאותה קונסטלציית "חייזרים" שהכרנו בעשורים האחרונים; החל במייקל ג'ורדן, מיכאל שומאכר, מייקל פלפס, טייגר וודס, סרינה וויליאמס ועוד. המניירות, הפיזיות והאימונים המתועדים של נדאל קצת לפני שהוא חזר השנה למגרשים מסגירים קצת שבירות וכן, רואים את השינויים והמגבלות - והגיל גם ניכר עליו השנה. אבל מי שסבר שנדאל ירים דגל לבן דווקא על משטחים קשים/קלאסיים אחרי 20 שנות קריירה, לא קרא נכון בין השורות, בלשון המעטה.
לנדאל 22 תארי גרנד סלאם, אבל 14 מהם הושגו ברולאן גארוס על חימר - המקום שבו הוא הפך לאגדה ואף הוצב בכניסה פסל בדמותו, פסל שרבבות עוצרים לידו לסלפי (נחשו למי עוד יש פסל בדמותו צמוד למגרש). צריך להודות, שרולאן גארוס בלי נדאל זה כמו לשבת בפרארי בלי מנוע; הלב לא פועם. כל הפרזנטציה חלולה בהעדרו; מרגישים אותו במסדרונות. כלי התקשורת חגים סביבו ומחזרים אחרי כל פלט שיוצא מהמחנה שלו. גם הכרוז המיתולוגי, מארק מאורי מצפה בכיליון עיניים לתפוס את המיקרופון בפיליפ שאטרייר, כי בכל פעם שנדאל מחליף חבטות חימום, ההקדמה וספירת התארים מסמרת שיער, מגבירה דפיקות לב.
זה הימור. קשה לדעת באיזה כושר נכנס הספרדי לעונת החימר שתפתח עבורו ב-13 באפריל בברצלונה. על מונטה קרלו, שבוע לפני כן, הוא מדלג ככל הידוע. במאי נראה אותו באליפות צרפת הפתוחה. לטעמי, זאת הפעם האחרונה שלו בפריז; הוא ישאיר הכול על המגרש - אין בכלל ספק. וכל מה שאנחנו צריכים לעשות זה להגיד תודה; תודה שהתוודענו אליו, שהיינו נוכחים בעידן שלו. תודה שהוא לימד אותנו כיצד ספורטאי למופת בוחר להתנהל בפנים ובחוץ. איך להיות מודל לחיקוי לדור הבא. ואנחנו צריכים פשוט לסתום. לסתום את הפה ולנצור את הרגעים.