זה בסדר גמור ואפילו הגיוני שמאמן הפועל פתח תקווה בני לם אמר לאחר התיקו 0:0 מול הפועל תל-אביב שהוא "גאה בשחקניו".
לם לא יכול היה לומר דברים אחרים, אלא לעודד פומבית את קבוצתו השקועה במקום האחרון בטבלה, כשהיא נאבקת נואשות כדי לא לרדת לליגה הלאומית. השחקנים אכן עשו כל מאמץ והשתדלו עד מאוד, אבל אמש (ב'), עם סיום המשחק הביתי הזה, הם זכו רק בנקודה אחת.
בהגיעו להפועל פתח תקווה, ידע בני מראש שעבורו כל מחזור יהיה קריטי וכי בפניו ניצבת משימה קשה. כמו כל מאמן הנקרא אל הדגל עמוק בעיצומה של העונה, הזמן קצר והמלאכה מרובה. אין לו מה שנקראים 'ימי חסד'. מכאן שהסיכון להיכשל עלול להיות גדול יותר מהסיכוי להצליח.
אלא שהיום לם אינו המאמן היחיד המחפש פתרונות מיידיים. באותה סירה נמצאים ברק יצחקי, יוסי אבוקסיס, חיים סילבס ואפילו גיא צרפתי. הם לומדים על בשרם עד כמה גדול הלחץ בבית"ר ירושלים, בהפועל תל אביב, בהפועל חדרה וכנראה שגם במכבי נתניה.
יצחקי היה מוותר ברצון רב על המחמאות שקיבל לאחר הפסדה של בית"ר 1:0 להפועל באר-שבע, ביום שבו התבשרו על כך שהורדה נקודה ממאזנם. הוא והמאמנים האחרים שהזכרתי, ודאי מתקשים להירדם בלילה. עבורם כל משחק מגביר עוד יותר את הלחץ הסביבתי, ועם זאת חובה עליהם להגיע לכל אימון בראש מורם. השחקנים וחברי הנהלות הקבוצות נועצים בהם עיניים, וחלילה ליצחקי ועמיתיו שייראו מודאגים וחסרי ביטחון.
זה איפוא הזמן שבו מנהיג מתגלה במלוא עוצמתו, וקודם כל ביכולתו להעביר מסר ברור לפיו הדברים נמצאים בשליטה. בשליטתו.
אין בכוונתי לייעץ לאנשי המקצוע מה לעשות באימונים, אבל בסופו של דבר אי אפשר שלא יהיו יורדות לליגה השנייה. לכן טוב יעשו אם יחליטו מה הם בדיוק הנושאים הבוערים שיש לטפל בהם במהירות המקסימלית. זו אינה העת לניסיונות מרובים, שמקומם באימוני טרום עונה. במילים אחרות: צריך להצליח עם מה שיש.