רונן רוקמן הוא הכדורגלן הראשון של הפועל חיפה שהלך בעקבות אביו ושיחק בקבוצה הבוגרת ובנבחרות הנוער והצעירה עד 21 (אחריהם הגיעו אבי כהן ז"ל ובנו תמיר). לפני השיחה עם רונן נדבר תחילה על האב ארנון, שהיה שוער הפועל חיפה מ- 1959 עד 1966. הוא זכה איתה ב - 1963 בגביע המדינה אחרי ניצחון בקריית אליעזר 0:1 בדרבי על מכבי חיפה.
ארנון רוקמן שיחק בנבחרת ישראל של המאמן גיולה מאנדי, בעידן השוערים הגדולים כמו חודורוב, גולדפרב, יעקב ויסוקר וחיים לוין. המשחק המפורסם ביותר שלו נערך במאי 1963, כאשר 55 אלף צופים הגיעו לרמת גן למשחק הידידות נגד נבחרת ברזיל, אלופת העולם, אמנם ללא פלה, אבל עם כוכבי העל האחרים. ברזיל הביסה את ישראל בקלילות 0:5, רוקמן ספג עד להפסקה שלושה שערים והוחלף ע"י לוין. הוא טס עם נבחרת ישראל לדרום וייטנאם לטורניר הקדם אולימפי וישב על הספסל. בדרך לישראל הנבחרת קיימה משחק ידידות בהונג קונג 1964, ניצחה 0:3 וכאן סיים ארנון את דרכו בכחול לבן.
וכעת - לסיפור של רונן.
רונן רוקמן נולד ב-29 בספטמבר 1961. "אמא ציפי ז"ל הייתה ממוצא בוכרי, אבא ארנון ממוצא פולני. אנחנו ארבעה אחים, בבית הספר היסודי למדתי ב'הרצל' בעכו, בתיכון בעירוני ה' בחיפה. הכי טבעי עבורי היה, כמו כל חבריי, לרוץ ולבעוט בכדור. הייתי מהיר, שיחקתי מצוין טניס שולחן".
הדרך הובילה אותו לילדי הפועל חיפה. "אני רציתי לשחק בקבוצה של אבא, כולם הכירו אותו, ואז הפועל חיפה הייתה המועדון הגדול בעיר חיפה ובקריות. החלטתי לא להיות שוער, לא אהבתי להוציא כדורים מהרשת, העדפתי לשחק בהתקפה".
אתה לא שומע בקול אבא שמייעץ לך ללכת למכבי חיפה דווקא.
"נכון, אבא אמר לי ללכת לשחק במכבי חיפה, לא לחתום בהפועל חיפה, כנראה שעדיין כעס על עזיבתו הצורמת את המועדון האדום. אני החלטתי אחרת, אבא כיבד את ההחלטה, לא העביר ביקורת, פשוט שתק".
בילדים, נערים ונוער בהפועל חיפה לא האמינו בו. את חולצת ההרכב הפותח פשוט לא קיבל. "זאת האמת, כל המאמנים במחלקת הנוער לא נתנו לי ללבוש את חולצת ההרכב מעולם, אבל לא נשברתי, הייתה בי אמונה ורצון גדול להגיע ולשחק בבוגרים".
ואז, כמו במקרים קודמים במדור, נכנס לתמונה דוביד שווייצר. "בסוף השבוע נערך, כמנהג הימים ההם, משחק בין קבוצת הנוער לבוגרים אותה אימן דוביד האגדי. היו לנוער מספר שחקנים בצבא, אני שיחקתי על הקו. שווייצר עקב אחרי הפעולות שלי שהיו מהירות ואיכותיות. הוא שאל את הסובבים אותו 'מי זה הילד הצנום הזה'? בסיום אמר לי להגיע לאימון הבוגרים ביום שני".
הבכורה בבוגרים הייתה נגד הפועל ירושלים בעונת 1978/9. "משחק בקריית אליעזר, הפסדנו 0:1, אבל סיימנו במקום החמישי, הפועל ירושלים נשרה לליגה הארצית".
אבא הגיע לראות אותך משחק?
"אבא לא היה יכול לעמוד במתח ולשבת ביציעים, הוא תמך בי מהבית דרך שידור 'שירים ושערים'. אימא הייתה באה לכל המשחקים שלי יחד עם שלושת האחים. התקופה עם דוביד קידמה אותי, הכריש העלה צעירים רבים לסגל כמו שטיקר, קאופמן, אבנר חדד ואחרים, קראו לנו "תינוקות שווייצר'".
ואז מגיע לעמדת המנג'ר מוטלה שפיגלר.
"אני זוכר את ההתרגשות. שפיגלר שיחק עם אבא בנבחרת ישראל. בקבוצה שיחק הכוכב מהפועל חדרה שולם שוורץ. הוא האמין בי, ואני עשיתי הכול כדי להוכיח שאני ראוי לאמון שלו".
אתה מתגייס לצה"ל.
"השירות הסדיר כמעט הרס לי את הכדורגל, שלחו אותי לקורס מכי"ם חי"ר בבית אל, היה בלתי אפשרי להגיע לאימונים בהפועל חיפה".
שפיגלר לא ויתר. "היה לי כושר גופני מצוין, הייתי גם חניך מצטיין מחלקתי. שפיגלר היה מגיע ומצליח לסדר לי להגיע למשחקים. מדי פעם בימי שישי הייתי ישן אצל מוטל'ה בבית בנתניה, הוא טיפל בי כמו בן. אני אוהב אותו, הוא סיפר לי על אבא סיפורי כדורגל מהתקופה שרק נולדתי".
את הפריצה עשה מול האלופה מכבי תל אביב ב-1979/80. "במחזור ה-13 שיחקנו נגד מכבי תל אביב בבלומפילד, הם שיחקו בלי שפיגל, אבי כהן כבר עבר לליברפול. אני ישבתי בפתיחה על הספסל. אחרי 0:0 במחצית, שולם שוורץ הוכשל ונפסק פנדל. שוורץ נפצע, יצא ואני נכנסתי. ליפשיץ כבש את הפנדל, והובלנו 0:1. בדקה ה-71 כבשתי שער לרשת של מנו שוורץ, ובדקה ה-74 הוספתי שער נאה נוסף, 0:3 מהמם שלנו. מאיר נמני צימק בדקה האחרונה. באותם ימים הוקרן הסרט 'רוקי 2' וזו הכותרת שנתנו למשחק בעיתון".
המשחק הזה מסדר לך את נבחרת הנוער וגם האולימפית.
"הוזמנתי לנבחרת הנוער של מוישיק מאירי, ולאולימפית תחת ג'ק מנסל, נגד אוסטרליה במשחק ידידות בארץ כבשתי שני שערים בניצחון שלנו 1:2".
שמשון תל אביב הייתה התחנה הבאה. "אחרי ששפיגלר עזב והגיע אליהו עופר, קיבלתי אישור לעבור לעונת השאלה בשמשון. עמי פזטל ז"ל הציע לי שכר וחוזה טוב. אבא שהגיע איתי, ראה את הסכום שהוצע לי ואמר לפזטל כי ההצעה גבוהה, 'לא מגיע לו חוזה גבוה כזה'. פזטל חייך ואישר את החוזה הגבוה. בהמשך חזרתי להפועל חיפה".
דרור קשטן מביא אותך לבית"ר ירושלים.
"לאחר שאלי אוחנה ואבי גולדר עזבו, הגענו משה סלקטר ואני לבית"ר, סלקטר יותר לעמדה של אוחנה, אני על הקו במקום גולדר. המעבר היה למועדון מסוג אחר, עם אוהדים שלא היו אז לשום קבוצה. זכיתי לשחק עם אורי מלמיליאן וכמובן עם אלי יאני והשחקנים האחרים, היינו ממש משפחה".
מה הפירוש משפחה?
"הם קיבלו אותי מיד. הקפטן חנן אזולאי נהג להזמין אותי לארוחות ערב בסיום האימונים ועל האש, כך גם יוסי מזרחי, שוורץ, ואופיר שמואלי, שחקנים אלופים".
את הגביע המפורסם של 1988/89 הוא לא שוכח. "זה היה משחק משוגע נגד מכבי חיפה הדורסנית והאלופה. משחק ה-3:3 המפורסם עם הפנדלים. חגיגת הגביע בכיכר ציון הייתה מטורפת, אין אוהדים לשום קבוצה שחוגגים כך. נפצעתי לקראת הסיום, מתחתי שריר והוחלפתי ע"י חנן אזולאי".
רוקמן המשיך לבית"ר - הפעם זאת של תל אביב. "יצחק שום לחץ להביא אותי , אבל ארצי בן יעקב ניסה לבלום את המהלך ולבסוף השתכנע. זו הייתה קבוצה סופר התקפית. עצוב לראות היום את הקבוצה בליגה ב', ללא מגרש ומעט אוהדים, רק זיכרונות עבר מפוארים".
אתה חוזר שוב להפועל חיפה.
"חזרתי לשנת פרישה, חשתי את ההבדל בין הקבוצה שעליתי לבוגרים תחת שווייצר לזאת הנוכחית. הייתה לי בעיה בגיד מתחת לפיקה של הברך, היא הצריכה ניתוח והחלטתי לפרוש מכדורגל".
ואז הגיעה פגישה מקרית עם אלישע לוי. "עשיתי בערבים ריצות כושר ברחובות כפר סבא. במקרה נתקלתי במאמן הפועל בית שאן אלישע לוי, שביקש ממני להגיע לתת את הפינאלה ולעזור לקבוצה לעלות ליגה. הסכמתי ובעונת 1993/4 עלינו לליגה העליונה יחד עם הפועל ראשון לציון".
כאן הוא עובר לדבר על החיים שמחוץ לכדורגל. "אני נשוי למיכל, חיפאית במקור, יש לנו ארבעה ילדים, שלישיה של שני בנים ובת, פלוס בן נוסף. התחתנו בשנת 1988. למדתי ארבע שנים חינוך גופני בוינגייט, אבל אחרי שראיתי מודעה בדיזנהאוז על מורי דרך, הלכתי לכיוון הזה".
מה הייתה השאלה המפתיעה של מיכל?
"היא שאלה אותי ממה אני מתפרנס, אמרתי לה שאני משחק כדורגל. מיכל חשבה שאני משחק כדורגל בשכונה עם חברים, היא לא קלטה שזה מקצוע לשם דבר, עשיתי זאת מגיל 18 עד הפרישה בגיל 32 ".
אבא היה חבר אגד, רצית להצטרף כמו שחקנים רבים אחרים?
"הייתה לי כוונה להיכנס כחבר באגד, אבל אבא הבהיר לי שאין כיף לכדורגלן מקצוען להתעורר בשעה 04:30 לפנות בוקר ולנהוג אוטובוס לקריית שמונה או לתל אביב. שמעתי בקולו".
האם ציפי הלכה לעולמה לפני שלוש שנים: "היא האישה שהייתה המרכז של כולנו, אמא דומיננטית, הותירה בית עצוב לאבא ולכולנו. מאוד מתגעגעים אליה בכל יום ושעה".
הכדורגל סידר אותך כלכלית?
"לא בסכומים המשולמים היום לזרים או לכדורגלני הצמרת, הסכומים היו הרבה יותר צנועים, הכדורגל עזר לי לרכוש דירה ראשונה בכפר סבא, צמוד לאלי יאני , אדם משכמו ומעלה. הוא הציע לי להגיע לגור לידו, התחברנו יחד עם הנשים לחברות אמת".
אתה הולך היום למשחקי כדורגל?
"אני לא מתגעגע לכדורגל, לא הולך למשחקים כבר שנים רבות למעט מפגשי הוקרה עם שחקני עבר, אני מביט מהצד ואוהד את כל הקבוצות בהן שיחקתי".