ביום שבו חתם יוסי אבוקסיס על חוזה לאימון קבוצת הפועל תל-אביב, הוא ידע שמצבה לא טוב. הרי לא סתם היא פיטרה את מאמנה הקודם בורחה לאמה. עכשיו, לאחר שלושה משחקים, בהם עמד על הקווים, מבין יוסי שמצבה גרוע משחשב.
להגיע באמצע העונה זה אינו רצונו של שום מאמן, בכל ענף ספורט. אבל הדברים קרו פעמים רבות למאמנים רבים. הם הגיעו משום שהאמינו בכוחם לשנות דברים, ומפני שאף אחד מהם אינו אוהב לשבת בבית. מאמן הוא מקצוע, ולא נעים להיות מובטל.
לאבוקסיס יהיו תמיד קבוצות שיחפצו בו, שכן הוא מאמן מוכח, שכבר רשם לעצמו הצלחות משמעותיות. מבחינתו, לאמן את קבוצת הפועל תל-אביב מדובר באמת בשיבה מתבקשת הביתה, למקום הטבעי שלו. יוסי גם משוכנע שביכולתו לשפר את מצבה, למרות שעד כה צברה עימו הפועל תל אביב רק נקודה אחת מתשע אפשריות, מבלי שהבקיעה ב- 270 הדקות האלה אפילו שער אחד.
מאמן אינו קוסם והוא זקוק לזמן מסוים כדי להכיר היטב את שחקניו החדשים ולהתחיל להניע את הקבוצה אל המסלול אליו הוא מכוון. העניין הוא שבעיתוי הנוכחי הזמן הינו קצר. הליגה הסדירה מצויה כבר קרוב מאד לקו הסיום ולכל משחק ישנה השפעה דרמטית על מיקומה של הקבוצה.
כשחקן כדורגל זכור לי יוסי כאחד שעושה הכל למען קבוצתו. עקשנותו במגרש בלטה תמיד בהשוואה לשחקנים אחרים, וככזה הוא היום כמאמן. האופי לא משתנה, וכך גם האמונה שעולים למשחק כדי לזכות בנקודות, אפילו בשיניים. כמאמן, חסר לו בהפועל תל-אביב של היום את יוסי אבוקסיס ה...כדורגלן !
לפני ימים אחדים, בראיון האחרון בטלויזיה, לאחר ההפסד 3:0 למכבי פתח-תקווה, ניתן היה לזהות בפניו של אבוקסיס את התיסכול, והאכזבה מההפסד הכבד. היה לו קשה , עד בלתי אפשרי, לבלוע את התוצאה המכאיבה. סכנת הירידה ללאומית אינה סתם ביטוי. בוודאי לא עבור הפועל תל-אביב שמאז הקמתה הייתה מנותנות הטון בכדורגל הישראלי. היום תקוותו של יוסי אבוקסיס היא להתחיל לשנות את המצב. ולא עושים זאת בזבנג וגמרנו.