מכבי חיפה שבה שלשום (ראשון) לפסגה כשהיא עושה זאת ללא שרי, חזיזה ודוד, עובדה העומדת לזכותה של אלופת שלוש העונות האחרונות. כידוע , שרי נאלץ לשוב לביתו בהולנד, מסיבה אישית מובנית, ואילו חזיזה ודוד חסרים בגלל פציעות קשות. מדובר כמובן בשחקנים שתרומתם המשמעותית לקבוצה מוכרת לכל אוהד כדורגל בארץ. לפיכך בחרתי דווקא בחסרונם, כעדות לחוזקה של מכבי חיפה.
בינתיים מקדימה חיפה בטבלה את מכבי תל אביב בזכות הפרש שערים. אבל בניצחונה המוחץ 0:5 על אשדוד, היא הפגינה את כוח ההרתעה שלה,על פני מרבית הקבוצות שבליגת העל.
חלוצה, פרנזי פיירו היה האיש מספר 1 במשחק, בהבקיעו במחצית הראשונה ארבעה מהשערים. נוכחותו במרכז ההתקפה הזכירה לי את העוצמה מתחת לסלים שהוסיף לפני שנים רבות, ארל ויליאמס לקבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב. פיירו אינו השחקן הכי מהיר בארץ ובכל זאת הגנת אשדוד קרסה בכל פעם שהסתער על הכדור. הוא היה גדול עליה בכמה מספרים.
לא בכל משחק ימשיך פיירו להבקיע רביעייה, אולם היא כבר נחרטה בראשם המודאג של כל מי שישמרו עליו בהמשך משחקי הליגה. אגב, קבוצת מכבי חיפה עברה במחצית השנייה לקצב של הליכה ובצוותא עם אשדוד המתינה כמעט בקוצר רוח, לשריקת הסיום. יתכן מאד שהיו אוהדים שלא אהבו זאת.
ואי אפשר מבלי להתייחס גם למאמנה של האלופה, מסאי דגו. לא פשוט להגיע כמחליפו של ברק בכר, בוודאי לא כאשר דגו חסר ניסיון ממשי באימון קבוצת בוגרים בכירה. והנה בתוך תקופה קצרה מאד מחק את סימני השאלה לגבי יכולתו להשאירה, נכון לעכשיו, במקום הראשון בטבלה. זו גם ההוכחה לכך שלעיתים מאמן צעיר, רעב ומוכשר, המקבל את הזדמנות חייו, מסוגל להצליח. אולי אף יותר ממאמן ותיק ומנוסה, שמתייצב לאימונים כבדרך של שיגרה ובאנרגיות פחותות משל דגו.