"הקבוצה הייתה במחנה אימונים. אלי מדואל, הכוכב האגדי שלנו, קרא לי והודיע כי שלמה שרף ואנשי מכבי חיפה באו לדבר איתי על מעבר לקריית אליעזר. נפגשתי איתם, ההצעה שלהם הייתה טובה יחד עם ההבטחה שאהיה שחקן בהרכב. הם הציעו סכום רכישה מכובד ושלחו אותי לדבר עם ראשי הקבוצה ואנשי מועצת הפועלים שקבעו הכול. מדואל הבהיר לי שאסור לפספס את המעבר, זה ישנה לי את הקריירה ואת החיים".
ואז מה?
"ההנהלה שלחה אותי אל מיוחס לוי ממועצת העיר, הוא הבהיר לי כי רק חברי המועצה יכולים לשחרר אותי. הם סירבו למעבר שלי. כך היה גם עם הצעות מהפועל תל אביב והפועל חיפה".
אתה מצטער היום?
"הייתי נאיבי, לא הייתי אז איש מלחמות, לא נלחמתי מספיק. הכול מגיע מבורא עולם".
איתן שלום, מהכדורגלנים הגדולים של הפועל ראשון לציון, נולד בישראל ב-15 בדצמבר 1963. "אמא מזל ואבא יפת עלו לישראל מתימן, נולדו להם שישה ילדים, ארבעה בנים ושתי בנות. אחד האחים, קרניאל שלום, הגיע בצבא לדרגת אל"מ. התגוררנו בשיכון המזרח, סמוך לבסיס צריפין. למדתי ביסודי בבית הספר 'אהרון קרון' ובתיכון ב'עמית עמל' הקיים עד היום".
הוא גדל בבית דתי. "בנוסף ללימוד הרגיל, שלחו אותי לחידר, אל המורי, כדי לא להפריד את לימודי התורה. הלכתי לבית הכנסת, הייתי מחויב לעולם התורה".
הכדורגל הפך לחיידק אהוב. "בימים ההם לא הכרנו את נושא הקייטנות בחופשים, ביציאה מהבית היה מגרש כדורגל גדול שהיה מרכז חיי הילדים בשכונה. בחופשים הגדולים הייתי שם עם החברים משש בבוקר ועד החושך, בימים רגילים מיד לאחר בית הספר. הייתי מאוד כישרוני, בעל שליטה מעולה בכדור, כדרור ומסירה טובה שנתנו לי בהמשך הדרך ביטחון".
הוא החל לשחק בהפועל ראשון לציון. "תחילה בקבוצת הילדים אצל המאמן דוד פחימה, שחקן עבר בנס ציונה שעיצב אותי והראה את הדרך להתקדם ולהצליח. בהמשך אימן אותי בני שלום, אח של אבא שהיה גם שחקן עבר במועדון וליווה אותה. דילגתי על הנערים, בגיל 14 וחצי העלה אותי אברהם סולרסקי ז"ל, לנוער, שם זכינו בגביע ירושלים , טורניר יוקרתי בזמנו".
כאן המקום לספר כי שלום המשיך את דרכו של האב יפת. "אבא שיחק בשנות החמישים ותחילת השישים, שחקן מוכר ואהוב בעיר. אני לא הספקתי לראות אותו משחק, אבל לאורך השנים, רבים הזכירו את שמו כאחד המצטיינים בעידן שלהם. זה נמשך עד היום אצל ותיקי הוותיקים בעיר".
יפת לא חלק את רגעי ההצלחה של הבן איתן. "אבא הלך לעולמו לפני 20 שנים, הוא עבד באסף הרופא, והבית היה בעל צביון דתי. למעט פעם אחת, כשעליתי לבוגרים של הפועל ראשון לציון, הוא לא ראה אותי משחק. התעניין, אבל לא ממש הגיע. מי שבאה זאת אמא שלי מזל, שהלכה לעולמה לפני שלוש שנים".
נינו ברגיג הגיע לראשון לציון. "הוא היה כדורגלן עבר מוכר ומאמן ענק. נינו העלה אותי ועוד מספר שחקני נוער לבוגרים, הוא תפקד אותי בעמדות של קשר וחלוץ בצד ימין, עלינו לליגה העליונה בעונת 1979/80 יחד עם הפועל רמת גן והפועל ירושלים".
כששואלים שחקני עבר מי היה השחקן הנערץ עליהם, הם נוקבים בשמות מקבוצות גדולות בארץ ובעולם. בשביל שלום יש רק אחת כזאת. "אהבתי בטירוף את שחקני ראשון לציון, בעיקר את השוער הענק אפרים וימן ז"ל. הייתי מגיע באוטובוס לתחנה המרכזית בעיר ומשם צועד ברגל למגרש הפחים הנוסטלגי שלנו, עומד מאחורי השער של וימן ומביא את הכדורים שנבעטו החוצה באהבה והערצה, כמו שאבא היה מספר על יעקב חודורוב".
לנבחרת הנוער הוזמן על ידי משה מאירי יחד עם שמות גדולים כמו אלי אוחנה, רוני רוזנטל, אייל בגלייבטר, יגאל מנחם, יהודה עמר ואחרים. בהמשך יצאה הנבחרת למסע לסאן חואן, קוסטה ריקה, עם שמואל פרלמן, במוקדמות אליפות העולם, "טורניר בו פספסנו במשחק התיקו 0:0 נגד קוסטה ריקה את ההעפלה. אברהם בנדורי אמר אז שלא ראה שליטה בכדור כמו שלי".
בליגה הבכירה ראשון לציון שיחקה במגרש הפחים. "העיר הייתה אז קטנה ועדיין לא פרצה לכיוון חולון ובת ים. השחקנים היו תושבי העיר, מוכרים ואהובים, הדרך למגרש נסגרה למכוניות בשל האוהדים שצעדו ברגל , תושבי העיר המתינו לתוצאות, הייתה גאווה גדולה להיות כדורגלן במועדון הזה".
המשחק הראשון שלו היה בבית נגד מכבי תל אביב. "מגרש מלא באוהדים, עשינו תיקו 0:0. המשחק הבלתי נשכח שלי היה נגד שמשון תל אביב. ניצחנו בתצוגת ענק 0:3 עם גול אחד שלי. סיימנו את העונה במקום השישי, השיא שלנו בליגה העליונה, וספגנו רק 18 שערים. היו לנו 32 נקודות ולאלופה הפועל תל אביב היו 38 נקודות".
את השירות הצבאי עשה בג'וליס, הוא היה ספורטאי מצטיין ללא רכב ("התעוררתי בחמש לפנות בוקר, נוסע לבסיס באוטובוס אגד ובשעה 12:00 שוחררתי לאימוני הכדורגל"). "הקבוצה שיחקה בליגה הארצית, המאמן היה אורי וינברג ששאל אותי אם יש לי רישיון נהיגה. אמרתי שלא, זה עולה כסף שאין לי. ויינברג השיב שאם ננצח בצפון, הוא ידאג שאקבל סידור ללימודי רישיון. ניצחנו 0:1, חזרנו לראשון לציון, והאגודה סידרה לי לימודי נהיגה אצל יורם יונגר, שחקן בקבוצה. את הטסט עברתי אצל אלי לוי, עוד שחקן עבר. קיבלתי מדי פעם את הרכב של אבא שלי".
ואם כבר סיפורים, יש אחד גם עם אשתך לעתיד.
"הייתי מאוד מוכר בעיר, הגיעו אלי טלפונים הביתה מבחורה שסירבה להזדהות. היא ידעה פרטים עלי ומדי פעם חברה שלה דיברה בשמה. ניחשתי במי מדובר, ובאירוע של שירי ארץ ישראל, פגשתי בה. לימור גלזר, ששירתה בבית הצנחן ברמת גן".
ביום ההולדת ה-23 שלו, 15 בדצמבר 1986, הם התחתנו. "לימור ילדה בת, בהמשך נולדו לנו שני בניםויש לי נכדה חמודה. החתונה הייתה צנועה שבצנועות, בבית כנסת, בלי כדורגלנים והמוני חובבי הכדורגל, האמת שבקבוצה לא אהבו את זה".
אתה מסתובב ברחובות, לא עובד ומוזעק לשיחה אצל אבא של לימור?
"בהחלט. כמנהג רוב הכדורגלנים הסתובבתי בבתי קפה, שנת מנוחה ואימוני כדורגל. אבא של לימור ביקש שאחפש עבודה לפרנסה. ההורים שלי ושל לימור גידלו באהבה ענקית את הילדים, אבל עבודה קבועה התבקשה".
הדרך מובילה לעיריית ראשון לציון?
"הלכתי לבית העיריה, אל סגן ראש העיר ירח יעקבי, שהיה גם יו"ר המועדון. הבהרתי לו שבלי עבודה אני לא עוזב את משרדו. התחלתי כמנקה מחסני החירום של העיריה, והתקדמתי לתפקיד מנהל כוח האדם באגף של איכות הסביבה. ב-15 השנים האחרונות אני משמש כחבר מועצת עיריית ראשון לציון בהתנדבות שם אני מפיק הנאה רבה מעזרה לתושבי העיר וקידומה". בבחירות הקרובות, אגב, יתמודד בסיעת 'התנועה החברתית הירוקה' , לצדה של יפעת מאירוביץ' יפת: "אני מאמין שאזכה להיות במועצה עוד 5 שנים. אני תומך בבחירה של ראש העיר המכהן רז קינסטליך לקדניציה נוספת כראש העיר".
ראשון לציון, מהערים הגדולות, ללא קבוצה בליגת העל היום.
"הקבוצה לא יכולה להיות גורם בליגת העל בלי השקעה כספית קבועה בסדרי גודל שהעירייה אינה יכולה לממן. אפשר להיאבק על עלייה, אבל הירידה תהיה מהירה. היום מביאים שכירי חרב בלי חשבון, הטובים בורחים מהר לגדולות, אין בראשון לציון שחקנים כמו אלי מדואל, נצח מסובי, ויימן , בנצי פנקס, איל אקשטיין, שחקנים שכל ילד בעיר רצה להיות כמוהם".
לא בכדי הוא מזכיר את אקשטיין. "הוא היה לדעתי הכישרון הגדול ביותר של הכדורגל הישראלי, הכי קרוב ליכולות של רוני קלדרון הגדול. היה לו הסכם מוקדם בקבוצה והוא עבר להפועל תל אביב, עד שפציעה עצרה את הקריירה שלו ככדורגלן".
בשכר כמעט לא הלכו לקראתו. "הם היו חובבנים, בלשון המעטה, שילמו מעט מדי מספר חודשים והוציאו לי ולאחרים את הנשמה. קיבלתי הצעה טובה ממכבי שעריים. ראשון לציון לא שיחררה אותי, אבל אני יצאתי עם מכבי שעריים למחנה אימונים בגרמניה. כשחזרתי, המועדון שלי הרחיק אותי דרך ההתאחדות לשמונה משחקים. הם הרסו לעצמם ולי את העונה, ירדנו לליגה א' בעונת 1984/5, פצע בלתי נשכח".
אחרי הפועל ראשון לציון עבר להפועל שיכון המזרח וקבוצות מליגות נמוכות. "פרשתי מכדורגל בגיל 37. בניי לא עוסקים במקצוע.
לאחר הפרישה הוא הפך לעוזר של גיורא שפיגל בראשון לציון. "עשיתי קורס מאמנים, והגעתי להיות עוזרו של שפיגל. מה שלמדתי ממנו בחצי שנה, אי אפשר ללמוד במהלך שנות משחק ארוכות. הוא בית ספר, גיורא מלמד כדורגל נכון".
שפיגל עוזב, אתה הופך למאמן הקבוצה.
"בעונה שאימנתי הבנתי שאי אפשר להיות אוהד הקבוצה וגם המאמן שלה. האוהדים, למרות התוצאות הלא טובות, לא קיללו אותי בשום משחק או תוצאה לא טובה. אמרתי לעצמי שטוב יותר שיביאו מאמן אחר במקומי. את תפקיד המאמן אחרי קיבל חברי הטוב, זיו פלגי ז"ל".
אבא שלך נפטר ולפני ההלוויה עמדת על הקווים במשחק ליגה.
"בדקתי אם מותר לי, אבא יפת עדיין לא נקבר, אמא שלי והמשפחה אמרו לי שאבא היה רוצה שאני אאמן. קיבלתי החלטה, אימנתי על הקווים וההלוויה הייתה ביום שאחרי. אני מאוד מתגעגע לאבא ולאמא שלי. במשך שנים מהיותי ילד, רבים שפגשתי הזכירו וסיפרו לי על אבא שלי ככדורגלן, אבל הדור הוותיק הולך ופוחת, גם ראשון לציון כבר לא העיר של פעם, היא פרצה והתרחבה בענק".