ווינר בימין ובשמאל: פרידה מאנדי ברמה, מגדולי הכוכבים הגרמנים

"אני מכיר את אנדי ברמה עשורים, ואין לי מושג אם הוא ימני או שמאלי", אמר פעם פרנץ בקנבאואר. כי באמת אי אפשר היה לדעת. ברמה שלט מצוין בשתי הרגליים, וגם התאמן על בעיטות בשתיהן מגיל 4, כפי דרש אביו. עם זאת, הכוכב עצמו הכיר היטב את ההבדל. רגלו ימנית היתה מדויקת יותר, בעוד רגלו השמאלית עוצמתית יותר. לכן, כאשר רצה להפציץ חזק ככל הניתן, הוא בחר בשמאל. כאשר היה צריך להיות מדוד יותר, הוא השתמש בימין.

אפשר לראות זאת היטב בשערים שהבקיע ברמה על הבמה הגדולה במדי מערב גרמניה. בחצי גמר מונדיאל 1986, הוא שלח כדור חופשי לרשת צרפת, מתחת לבטנו של השוער ז'ואל באטס - בשמאל. במשחק הפתיחה של יורו 88 הביתי, הוא ירה כדור חופשי דומה והישווה ל-1:1 מול איטליה - בשמאל. בחצי גמר מונדיאל 1990, הוא הפציץ שוב בשמאל. הכדור פגע בפול פארקר ועשה את דרכו מאחורי הגב של פיטר שילטון בקשת לא צפויה. ואולם, בשמינית הגמר באותו גביע העולם ב-1990, בקרב הטעון מול הולנד, הבקיע ברמה את שערו היפה בקריירה, בבעיטה מסובבת עדינה שהכניעה את האנס ואן ברויקלן - ואת זה הוא עשה בימין.

וכך, נכנס ברמה להיסטוריה כשחקן היחיד אי פעם שכבש פנדלים במונדיאל בשתי הרגליים. בדו קרב מול מקסיקו המארחת ברבע הגמר ב-1986 הוא בעט בשמאל - היה זה כדור חזק למרכז השער. לעומת זאת, בדו קרב בחצי הגמר מול האנגלים ב-1990, הוא בעט בימין - וזו היתה בעיטה מדודה לפינה של שילטון. ואז, בחלוף 4 ימים, הגיע גם הפנדל השלישי, המפורסם מכולם, בגמר מול ארגנטינה. כולם יודעים איך זה נגמר, אבל נסו לנחש איך ברמה ביצע אותו.

מולו התייצב אז השוער הטוב ביותר בעולם בכל הקשור להדיפת פנדלים. סרחיו גויקוצ'אה היה הגיבור הענק של האלביסלסטה אחרי ההצלות שלו בדו קרב מול יוגוסלביה ברבע הגמר ומול איטליה בחצי הגמר. זו גם היתה המטרה של ארגנטינה בגמר - לשמור על 0:0 ולהגיע לפנדלים. גרמניה שלטה ללא עוררין במשחק מתיש ולא קל לצפייה, אך התקשתה לייצר הזדמנויות, עד שהשופט שרק לעבירה מפוקפקת על רודי פלר ברחבה בדקה ה-85. ואמנם הדרום אמריקאים כבר היו בנחיתות מספרית, אך היה ברור כשמש שזה צ'אנס חריג להכריע את ההתמודדות - אחרת הבונקר עלול לשרוד גם בהארכה.

ראשית, היה צריך להחליט על זהות הבועט, ולגרמניה היו 3 אופציות. לפי החוק שנקבע בנבחרת, שחקן שהוכשל לא יכול לבצע את הפנדל, ועל כן פלר נפסל. לותאר מתיאוס, שהיה הקפטן והכוכב המרכזי במרכז המגרש, אמר שהוא לא מרגיש טוב ולא רגיל לנעליים חדשות. היו שביקרו אותו על כך בדיעבד, אבל לדעת ברמה המסקנה אחרת לגמרי. "אם למישהו לא נוח ברגע מסוים, הדבר הנכון הוא לזוז הצידה ולתת את הבעיטה לשחקן אחר. זו לא בריחה מאחריות, אלא בדיוק להיפך", הוא אמר.

והוא עצמו בהחלט היה בשל לאתגר - רק הוויכוחים של הארגנטינים עם השופט לקחו הרבה יותר מדי זמן לטעמו ומתחו את העצבים. בזמן הזה, ניגש אליו פלר ואיחל הצלחה: "אם תבקיע, נהיה אלופי עולם". "תודה שהארת את עיניי", השיב ברמה בציניות. ואת גויקוצ'אה הוא הכניע בימין, בדיוק כמו את שילטון, בבעיטה זהה לחלוטין, כי כאן היה צורך בביצוע מדויק. השוער הנפלא לא ניחש, המתין עד הסוף וזינק נכון, אבל מילימטרים היו חסרים לו. המילימטרים האלה העניקו לגרמניה את הגביע, והפכו את ברמה לעילוי נצחי. עם מדליית הזהב על הצוואר, הוא נכנס לפנתיאון כאחד המגנים השמאליים הטובים בהיסטוריה.

מגן שמאלי? כך זוכרים אותו כולם, בגרמניה ומחוצה לה, כי זה היה תפקידו ברוב הטורנירים במדי הנבחרת, אבל התמונה המלאה מורכבת הרבה יותר. ברמה לא רק שלט בכדור באופן זהה בשתי הרגליים, אלא באמת היה שחקן רב גוני מאוד, וידע להשתלב כמעט בכל עמדה. בנבחרת גרמניה הצעירה, למשל, הוא היה בכלל בלם אחורי - עוד לפני שמישהו ניסה אותו באגף, כי בימי הנוער הוא היה בעיקר קשר מרכזי ורץ מרחבה לרחבה.

את התפקיד בו התפרסם לימים קיבל ברמה במקרה בזארקביקן, פשוט כי שני המגנים השמאליים היו פצועים כשהוא הגיע ב-1980. ההגעה הזו נערכה בנסיבות מיוחדות, כי השאיפה המקורית שלו היתה לככב במדי המבורג - המועדון הענק מהעיר בה נולד. עד גיל 18 הוא שיחק בקבוצת חובבים זעירה בשם ברמבק אולנהורסט, וגם עבד כמכונאי מתלמד במוסך למקרה שהקריירה בכדורגל לא תתפתח, ואז אורגן לו שבוע מבדקים בהמבורג. לא היה מאושר ממנו, אולם המנהל הספורטיבי גונטר נצר סבר שהנער עדיין לא מנוסה מספיק, והמליץ לשבץ אותו בקבוצת המילואים.

אביו של ברמה זעם וסירב, באומרו: "ברמבק אולנהורסט משחקת בליגה גבוהה יותר מהמילואים של המבורג". הם עזבו בטריקת דלת, ופליקס מגאת' היה בהלם. המאמן הקשוח לעתיד היה אז הכוכב הגדול בקישור המבורג, אליה הגיע מזארביקן בזמנו. הוא הרים טלפון לבוסים הקודמים שלו, והמליץ על הבחור הצעיר המוכשר איתו התאמן. וכך, החלה דרכו המקצוענית של ברמה בליגה השניה. נצר טען בדיעבד כי היתה זו הטעות הגדולה בחייו.

תוך שנה, כבר הוחתם ברמה בקייזרסלאוטרן שהיתה כוח דומיננטי בצמרת הכדורגל הגרמני. במהלך 5 השנים בה, תופקד ברמה לעתים כמגן בשני האגפים, אבל בעיקר כקשר מרכזי - ולא במקרה הוא כבש 41 שערים בתקופה זו. זה גם היה התפקיד בו ערך הופעת בכורה בנבחרת וכיכב ביורו 84. רק אחרי מינויו של בקנבאואר למאמן הלאומי הוא הוסט בהדרגה לעמדת המגן השמאלי, אולם באיירן מינכן ראתה בו בעיקר קשר כאשר החתימה אותו ב-1986 תמורת 5 מיליון מארק שהיוו שיא גרמני בזמנו. בגמר גביע האלופות מול פורטו ב-1987, למשל, היה ברמה חלק בשלישיית הקשרים לצד מתיאוס והאנסי פליק. הוא אף היה אמור להניף את הגביע, אבל הפורטוגלים ביצעו מהפך בדקות הסיום, ובאיירן הסתפקה רק באליפות, שהיתה התואר הראשון בקריירה של ברמה.

החיבור עם מתיאוס פרח לא רק על הדשא. השניים חלקו חדר במתקן האימונים, התיידדו מאוד, וכאשר ניהלה אינטר משא ומתן להחתמתו של לותאר בקיץ 1988, הוא דרש כי חברו יעבור לסן סירו יחד איתו. באיירן כבר סיכמה אז על מכירתו של ברמה לסמפדוריה, אבל העסקה בוטלה לבקשתו - וכך נדד הצמד הישר לרשותו של ג'ובאני טרפאטוני.

בחלוף שנה, השלים יורגן קלינסמן את הטריו, אבל ב-1988/89 היו רק שני גרמנים במדים השחורים-כחולים, וזו העונה בה זכתה הקבוצה באליפות המזהירה שלה. ברמה, שהתאקלם בארץ המגף באופן מופתי, כיכב אך רק כמגן שמאלי תוקף מאוד במערך של טראפ, וסיפק הופעות ברמה העולמית הגבוהה - עד כדי כך שנבחר לשחקן השנה באיטליה. האוהדים העריצו אותו יותר ממתיאוס, והקשר עצמו טען שברמה הוא השחקן הטוב ביותר איתו שיחק אי פעם.

בחלוף שנה, הוא היה גם אלוף עולם, וסמלי כי את השער מול הולנד הבקיע במשחקו הטוב ביותר במונדיאל דווקא בסן סירו. רק מתיאוס בלט יותר ממנו בטורניר, וברמה אף סיים שלישי במשאל כדור הזהב ב-1990, אבל הקריירה שלו באיטליה לא היתה ארוכה כפי שציפו. טרפאטוני חזר ליובנטוס ב-1991, המועדון החליט להצעיר את השורות בלעדיו, וכבר ב-1992 עזבו כל הגרמנים הוותיקים (מתיאס זאמר הגיע במקומם, אבל זה כבר סיפור אחר). אחרי עונה אחת בסראגוסה, שב ברמה הביתה לקייזרסלאוטרן ב-1993.

המטרה המוצהרת היתה זכיה באליפות. לאוטרן הרי ליקטה את הצלחת שנתיים קודם לכן ב-1991, והיה לה סגל נהדר ומאוזן, אליו הצטרף ברמה על תקן כוכב העל שמסוגל לתרום מנסיונו מכל מקום בהגנה ובקישור. התוכנית באמת עבדה לא רע. ב-1994 סיימה קייזרסלאוטרן במקום השני ופיספסה את התואר לבאיירן על חודה של נקודה. ב-1995 היא דורגה רביעית, רק 3 נקודות מהפסגה. לקראת 1995/96, החליט ברמה שיהיה זה הנסיון האחרון והודיע כי יתלה את הנעליים בסיומה, בלי לדעת איזו הפתעה איומה מצפה לו.

ללא כל אזהרה מוקדמת, הסתבכה לאוטרן בתחתית הבוערת. היא עדיין היתה קבוצה טובה, והפסידה רק 10 פעמים ב-34 מחזורים, אבל התקשתה להמיר תוצאות תיקו לנצחונות, והמצב הלך והחמיר. ירידה היסטורית ראשונה בתולדות המועדון נתפסה כתסריט דמיוני ולא ריאלי, עד שלפתע זה כבר היה ממש מוחשי. למחזור האחרון הגיעה הקבוצה כשהיא מתחת לקו האדום, וזקוקה לניצחון חוץ על לברקוזן כדי לשרוד על חשבון היריבה. כי באופן מדהים לא פחות, גם לברקוזן חלמה על אליפות והתרסקה למטה. גם בשורותיה היה כוכב על ואלוף עולם בדמותו של רודי פלר. וגם הוא תיכנן שתהיה זו עונתו האחרונה בקריירה.

כך, התייצבו שני החברים הטובים זה מול זה למשחק הגורלי - אחד מהם היה צריך לרדת. לאוטרן הובילה עד הדקה ה-81, אבל אז ספגה כהרגלה בעונה המדוברת שיוויון דרמטי. זה נגמר 1:1, והכוכבים הגדולים באו ביחד לראיון בשידור חי אחרי שריקת הסיום. כל מי שצפה באירוע הזה, לא יוכל לשכוח אותו. ברמה נראה כאילו עולמו חרב עליו, פרץ בבכי חסר מעצורים, ונפל על כתפו של פלר שניחם אותו. הכדורגל הגרמני עשיר בתמונות אייקוניות, וזו אחת המופלאות שבהן - יש שיגידו שהיא חקוקה בתודעה הקולקטיבית לא פחות מאשר החגיגה אחרי הפנדל בגמר ב-1990.

פלר באמת פרש, אבל ברמה שינה את התוכניות. בחלוף שבוע, זכתה קייזרסלאוטרן בגביע, אך זה ממש לא הספיק לו, והוא לא רצה לעזוב את המשחק בטעם מר אחרי פיאסקו כה כואב. במקום זאת, הוא חתם על חוזה חדש, והלך ביחד עם לאוטרן לליגה השניה. עם המאמן אוטו רהאגל על הקווים, הוא סייע לקבצה לחזור למקומה הטבעי ב-1997, ואז נותר בקבוצה על תקן הקפטן ב-1997/98. כגיל 37, כבר לא היה לו כוח לקצב של בונדסליגה באופן קבוע, ולכן סוכם עם רהאגל כי ייעשה בו שימוש במשחקים בודדים במידת הצורך.

וכך היה. ברמה צפה בעיקר מהצד בעוד הקבוצה דהרה לאליפות סנסציונית בעונת החזרה שלה, ועל הדרך חנך באימונים את מיכאל באלאק הצעיר, אשר גם הוא חווה את ההישג בעיקר מהספסל. ובמחזור האחרון, אחרי שהתואר כבר הובטח, היה ברמה בהרכב האלופה הטריה במשחק החוץ מול המבורג. הוא חזר לעיר בה נולד למשחק האחרון כשהוא אלוף, וזו היתה סגירת המעגל המושלמת עבור האיש שהיה ווינר נדיר וידע להתעלות ברגעים החשובים ביותר. הרי 5 מתוך 8 השערים שלו בנבחרת היו קריטיים בטורנירים גדולים, מתוכם 3 במעמד של חצי גמר וגמר גביע העולם. מי עוד יוכל להתגאות בסטטיסטיקה כזו?

וכך יזכרו את ברמה בגרמניה, באיטליה ובכל מקום בו אוהדים כדורגל - לא רק שחקן אדיר, אלא ווינר מהטובים שידע המשחק. הוא הלך אתמול לעולמו בגיל 63 בלבד, אבל מורשתו תישאר לתמיד. גם החיוך באולימפיקו אחרי הפנדל לרשתו של גויקוצ'אה, וגם הדמעות על כתפו של פלר.