עובדה היא ש־22 דקות הספיקו אמש (שני) למכבי חיפה כדי לגמור את משחקה מול מכבי תל אביב. שני השערים שהבקיעו לורנצו שימיץ' ודין דוד, באותו פרק זמן, הדהימו את הצהובים. הם לא ציפו למצוא עצמם בפיגור כה מהיר של 2:0.
מבחינתם זה היה הלם מוחלט. הלם ממנו לא הצליחו להשתחרר, הגם שבמחצית השנייה הם השתפרו ואילצו את מכבי חיפה לסגת לאחור. בגדול, זו הייתה למעשה תמונת המפגש, שבו אירחה האלופה את מכבי תל אביב. למען האמת, פיגור של 2:0 אינו סוף העולם, וקבוצות יודעות לא פעם להיחלץ ממנו, ואפילו להשלימו במהפך. המשחק היה עדיין רק בתחילתו.
העניין הוא שמכבי תל אביב לא רגילה להיות זו הדולקת בעקבות יריבותיה שבליגת העל. אלא שמכבי חיפה היא קבוצה בסדר גודל שונה ממרבית הקבוצות האחרות שבליגה. לא סתם היא אלופת שלוש העונות האחרונות.
כל אוהד כדורגל יודע שביסודה חיפה הינה קבוצה התקפית. כך היא זכורה לי עוד מימיהם של אברהם מנצ'ל, אשר אלמני ודניאל (שמילו) רום. גם שנים רבות אחר כך, בתקופתם של רוני רוזנטל, זאהי ארמלי ומשה סלקטר, היא עלתה למשחקיה כדי לתקוף ולהבקיע. אמש הבקיעו הירוקים צמד מהיר ואחריו הראו שביכולתם גם לכסות היטב וללא מאמץ יתר את מחצית המגרש שלהם. לכך, כאמור, לא מצאה מכבי תל אביב תשובה מתאימה. רגליה היו כבדות ולדעתי היא עדיין לא עיכלה את ההפסד.
כבר נאמר שלעולם אין להמעיט מלבו הגדול של אלוף, ואכן, מכבי חיפה שמרה בקלות על יתרון שני השערים.
בוודאות ניתן לומר שמהיום הופך המאבק על הכתר למרתק ומעניין: מכבי תל אביב תעשה את חשבון הנפש שלה. מכבי חיפה יכולה לשמוח לא יותר מיום או יומיים. לאחריהם עליה להתרכז במשימה כיצד ממנפים את הניצחון היוקרתי. הרי עד לקו הסיום עדיין ארוכה הדרך, וכידוע מצויות עליה גם קבוצות הפועל חיפה והפועל באר שבע.