הויכוח האחרון, מי סקורר גדול יותר - אלון מזרחי או ערן זהבי - עורר קצת שעשוע בשדרה הספורטיבית, בעיקר בגלל האובססיה של האווירון קשישא לשמר על מעמדו כמלך השערים של ליגת העל, כאילו מדובר בתואר פורץ כספות, כשבמקביל גרם הנושא המסעיר וחסר הפרופורציה הזה עוול לגדול חלוצי ישראל בכל הזמנים, שחוגג היום 60.
כי בימים כתיקונם, אלון מזרחי היה צריך שאלי אוחנה ייפצע, יפרוש, יחרים או סתם יהיה כבר מבוגר, כדי שיוכל לתפוס את מקומו בנבחרת ישראל, וזאת למרות שמזרחי כבש בקריירה שלו 105 שערים יותר מאוחנה וערן זהבי כמעט כפול. מעולם לא היה קשר ישיר בין כמות שערים לבין יכולת לעשות ברחבת היריב את מה שעשו שחקנים כמו אוחנה, או מה שבעצם, רק הוא עשה. זו לא הייתה רק הרשת שזזה אצלו וגם לא תספורת המודרן טוקינג שלו (שנקראה, איך לא, תספורת אלי אוחנה) שהתבדרה ברוח. הוא הזיז בנוכחותו את כל הכדורגל הישראלי.
אלי אוחנה היה חלוץ. תרתי משמע ולפעמים גם תלתי משמע. הוא הקדים את זמנו: היה כוכב מגיל צעיר, עם מראה וחיתוך דיבור שלא נראו קודם, עם זליגה משמעותית מתדמית הכדורגלן, עם אופי על המגרש ומחוץ למגרש שהפכו אותו לכוכב בגיל צעיר, לכוכב בחו"ל, לסופרסטאר סטייל רונאלדו - עוד לפני שזה נולד - וכל זאת עם תנאי פתיחה שכישרונות כמוהו התמודדו איתם וסחבו אותם על גב הקריירה שלהם. אוחנה רמס את כל התדמיות בקלאס שהיה שמור רק לו, בפאסון שאפיין אותו, כמעט בנון שלאנטיות שבה התנהל.
אלי אוחנה צמח במקום שעולים ממרוקו התפרסמו בו יותר כפעילים בפנתרים השחורים, ולמרות שגדל בצריף בשכונת האזבסטונים, בתנאים כלכליים קשים מנשוא, הוא מעולם לא הפגין לא קיפוח מתבקש וגם לא את הקיפוח שאפיין ועדיין מאפיין את אוהדי בית"ר ירושלים. אוחנה מעולם לא קופח, הוא לא אפשר זאת כי תמיד היה הטוב מכולם - ביי פאר -מהמקפחים עצמם, ולכן גם לא נשא על גבו איזה דגל חברתי יוצא דופן.
אוחנה היה תל אביבי עוד כשהיה ירושלמי, או במילים פחות מרומזות: הוא היה מיינסטרים גם כשגר בפריפרייה. הוא היה רהוט בלי לייצר בכוח שפה גבוהה ומלאכותית, והוא נראה טוב והצטלם טוב ועשה טוב להרבה מאוד לבני ובעיקר לבנות נוער. האיש היה מותג, ושתי האצבעות שהניף לצידי ראשו לאחר שכבש, מסמן את הספרה 11 שהייתה נחלתו הלבעדית, הפכו את המותג להיסטרי. כי המדינה שלא אפשרה לביטלס להיכנס אליה ואליל הנוער שלה היה צביקה פיק, נהנתה מאוד מהנוכחות של אלי אוחנה. המדינה לא הסתפקה בכך שאוחנה הפך לאייקון כמו אורי מלמיליאן למרות שהיה שונה ממנו בתכלית, היא סיפחה אותו אליה, על אף שמעולם לא שיחק בישראל בשום קבוצה אחרת מלבד בית"ר ירושלים.
וגם זו קצת אגדה, בדיוק כמו כל הקריירה הקסומה של אלי אוחנה שהיה כדורגלן העונה בגיל 20 וגם בגיל 34, וסיים את הקריירה במגרש מחורבן, וגם זה אחרי שכבש שער, ועשה זאת במשחק הפרידה שלו מהנבחרת וגם במשחק הקאמבק לנבחרת ואפילו במשחק האחרון באמת באמת, שהתקיים בגביע אופ"א. כי אלי אוחנה אולי כבש פחות מאלון מזרחי, וגם הרבה להחמיץ, אבל לא החמיץ את השערים החשובים, שערים שאפילו אנחנו מתקשים לזכור את כולם, אבל בטח לא שוכחים את רובם. גם את השער באוסטרליה. אלי אוחנננננה....כן!
ומדוע זו אגדה? כי אלמלא הייתה הפועל ת"א מוצר ניגף ברוב תולדותיה, יתכן והיה לה את הממון לחלץ את אלי אוחנה מציפורניה החדות של מכלן כפי שרצה אז משה סיני, אבל כמו במקרה ערן זהבי שהגיע מפאלרמו, הכסף שלה אף פעם לא היה מספיק, והכסף שגייס משה דדש מכל חבריו בהוליווד, הספיק בהחלט. וכך חזר אלי אוחנה לקבוצת האם הבלעדית שלו, ועוד בליגה השנייה והפך לאגדה.
אלי אוחנה בן 60 וזה קצת מיק ג'אגרי להסתכל עליו, גם היום, ולקלוט שכל הזיכרונות שלנו ממנו הם כבר בני 40. אוחנה מזמן כבר לא כדורגלן, מזה 25 שנה, אבל תמיד כיף לנו להיזכר במה שהוא עשה על המגרש, כמי שממאנים להתמכר לזקנה. אלי אוחנה לא בעט בימין כמו שבעט בשמאל, ופנדלים הוא בעט ממש מעט ואת חלקם גם החמיץ, שלא לדבר על בעיטות מחוץ לרחבה או כדורים חופשיים. אלי אוחנה כבש מספיק שערים גם בלי זה.
הוא היה השחקן הראשון ואולי האחרון שהיה יכול לעבור את כל ההגנה בדרך אלגנטית כל כך ולכבוש, בקצבים שונים, שערים מדויקים כל כך. וגם להיכנס בין כל הבלמים הגרזנים של תקופתו ולפגוש בראשו בתזמון מושלם את הכדור וגם לשגר אותו לאן שרצה, ולעשות מזה קריירה בינלאומית נחמדה ביותר. הוא לא התעייף אף פעם עם הכדור ולא נזקק יותר מדי לנוע בלי כדור, כי כל פעולה שלו הייתה נכונה. אברהם גרנט אמר עליו פעם שהוא בחיים לא ירוץ לכדור, אלא אם יידע שיגיע אליו ויעשה איתו משהו. נו, כמו באוסטרליה.
כי השער הזה, כמו השער מול הפועל פ"ת עם המברשת לאילן בוארון, הוא מהקסומים שידע הכדורגל הישראלי, אם לא הקסום שבהם. להיכנס בין שחקני ההגנה האוסטרלית, להתנפל על הכדור ולזכות בו, ואז להעביר מימין לשמאל כדי להיות בטוח שהכדור ייכנס, בלי לספור את כל הקצבים של פרנק ארוק שחיפשו לפרק לו את הרגליים, וכל זה במשחק העליה לפלייאוף המונדיאל? ועוד בחוץ? אמרנו אלגנטי, אמרנו שרמנטי, אמרנו הכל. לפעמים הוא גם היה לא נורמלי. לפחות במושגים שהכרנו עד אז, וגם מאז.
ותוך כדי כתיבה הגרון מתייבש, כי הקריירה של אוחנה אחרי הפרישה הייתה פחות קסומה מהקריירה שלו לפניה, אבל האיש שהקדים גם את יוטיוב, הצליח לקבל שם נתחים יפים כי השאיר הרבה קטעים בלתי נשכחים בספריות הוידיאו הפרטיות. מהחומרים האלה נולדו מראדונה, ופלה, קרויף ובקנבאואר, זיכרונם לברכה.
אלי אוחנה, ייבדל לחיים ארוכים, כבר בן 60 אבל נשאר כמו שהיה כשהיה בן 20. אולי השיער קצת הלבין, אבל כל שערה נשארה במקומה. מעיין הנעורים שלו הוא גם מעיין הנעורים שלנו. סופרסטאר, אייקון, יחיד בדורו.