אחד השמות הכי מזוהים עם בית"ר תל אביב כשחקן ומנהל הוא מאיר "מיורה" יחזקאל, שמגדיר את עצמו כאחרון אנשי בית"ר תל אביב הנוסטלגית. ממרומי 65 שנותיו הוא עוקב אחר הקבוצה השקועה עמוק בתחתית ליגה ב', ללא זכר למועדון הצמרת מפעם.
"הלב והנשמה שלי נשרפים, בית"ר תל אביב הנערצת האהובה והמיוחדת נמצאת היום בתהום, תחתית של התחתית בליגה ב', מחוז דרום א', בדרך הבטוחה לליגה ג'. הקבוצה בה שיחקו בתחילת הדרך איציק שניאור, לוניה דבורין, ניסים אלמליח ואגדות אחרות הולכת ונעלמת. אומר כי האנשים הגדולים שהצעידו את הקבוצה בליגה העליונה - אריה קרמר, מיקי מנדלבליט ויגאל גריפל - מתהפכים בקברם. איך הקבוצה שהייתה מזוהה עם תנועת החירות, נבלעת ונעלמת בשקיעה עצובה כזאת?
מיורה נולד בישראל ב-19/4/1958. "אבא חיים ואמא נעמי עלו ארצה באמצע שנות החמישים, תחילה לעפולה ומשם לשכונת התקווה. אנחנו שלושה אחים, אני הבכור. לאבא הייתה בשוק הכרמל באסטה למכירת פירות. אני נשוי פלוס בן ושתי בנות וחמישה נכדים, מתגורר 40 שנים ברמת אביב, עובד עיריית תל אביב באגף החופים, מנהל חוף הצוק. השנה אני מתוכנן לצאת לפנסיה אחרי 44 שנות עבודה".
אז אתה בעצם איש בני יהודה?
"כילד ונער בני יהודה הייתה עבורי קבוצת הכדורגל הנערצת. אהבתי במיוחד את צדוק מגער, הקוסם עם הכדור. רבים טוענים כי השליטה של מגער בכדור הייתה כמו של רוני קלדרון. אהוד בן טובים כמובן היה המלך הנערץ עלי".
איך התחיל הכדורגל אצלך?
"היה לנו בשכונה מועדון התקווה בו שיחקנו קט רגל. המנהל והמנהל היה איש הכושר המפורסם יצחק קמרי. בית הנוער הזה זכה ארבע פעמים ברציפות באליפויות למועדוני נוער שנערכו בכל שנה בגני התערוכה. זכיתי שלוש פעמים בתואר השחקן המצטיין של האליפות. לא אשכח את משחק גמר גביע המדינה בבלומפילד, בני יהודה ניצחה את הפועל פתח תקווה 0:1 מגול ניצחון של שמואל נחמיאס. כילד נסחפתי לתוך ההמולה השמחה, השכונה נסגרה בשל חגיגות הניצחון. זה הוביל אותי לקבוצת הילדים של בני יהודה, הייתי שחקן מאוד כישרוני, אבל בשכונה לא חידשו לי את כרטיס השחקן, בלי הסבר. היה לי קרוב ללכת ברגל מהשכונה למגרש האימונים של בית"ר תל אביב שהיה צמוד לאבו כביר".
לא בכדי הוא מזכיר את בית המעצר המפורסם. "באימוני הנוער וכשעליתי להתאמן בבוגרים ע"י יוסלה מרימוביץ', האסירים מחלונות הכלא בחלקם זיהו והכירו אותי, הם קראו בשם שלי ועודדו אותי".
הייתה לבית"ר תל אביב קבוצת נוער חזקה בצמרת העליונה. "לבוגרים עלו כישרונות כמו עמוס חסן, משה פיזנטי, סולרצ'יק, משה לרמן יגאל לוי ואחרים".
את השער הראשון בבוגרים הבקיע ב-1978/9. "באותם ימים התקיימו בשבתות שני משחקים בבלומפילד, ולפעמים שלושה. מחזור הפתיחה של העונה הפגיש את בית"ר תל אביב נגד מכבי יפו במשחק בשעה 12:00. במחצית הראשונה מסר לי קיש רומנו כדור מצוין ומול השוער הרצל קביליו כבשתי את הראשון בדרך לניצחון מצוין 0:4. ציינו את הגול שלי כזה שפתח את העונה".
כאן הוא מבקש לשוב ולשחזר את הימים כשחקן נוער. "הוזמנתי ע"י עמנואל שפר לנבחרת הנוער בה היו בין השאר גילי לנדאו, אבי קאופמן, יהודה קצב, אברהם לוי ואחרים. באחד האימונים הוגבהו כדורי קרן אלי, הייתי סוגר עיניים ונוגח. שפר ראה את זה, ואמר 'לא נוגחים עם העיניים סגורות, נוגחים עם הנצח. הוא התכוון למצח והורה להגביה לעברי עוד 50 פעם".
כבר מאז הוא הרבה להתמקם בקפה לנצ'נר: "בית קפה ברחוב שינקין, מרכז הלב הפועם של אוהדי ומנהלי בית"ר תל אביב, שם נקבעו דברים. עשיתי גם המון שעות במצודת זאב המפורסמת".
תנועת החירות ומנחם בגין לא עזרו לכם?
"אף פוליטיקאי לא עזר לבית"ר בשום מצב, בגין לא התערב בכלום. הם עזרו לבית"ר ירושלים, בית"ר תל אביב חיה ונשמה רק על אהבתם הענקית של גריפל, מנדלבליט וקרמר".
את נחום סטלמך כמאמן הוא אהב ("כל החיים של סטלמך היו האהבה האין סופית לכדורגל, בן אדם אינטליגנט, אימן באהבה ועם הלב והנשמה, אגדה מבחינת כולם"), אבל אמירה מפורסמת הוא זוכר דווקא מניסים בכר: "ניסימיקו הגדול הגיע, פנה אלי ואמר שאומרים לו שאני מלמיליאן של תל אביב, אבל 'היכן אורי והיכן אתה'. אנחנו נפגשים ומזכירים את האמירה שלו מאז". יש לו גם זיכרונות מיוסלה מרימוביץ'. "בן אדם זהב, הוא הביא לישראל את ליברפול. קיימנו משחק קט רגל נגד דלגליש, סונס, פיל תומפסון ואחרים. היה מרגש לשחק נגדם ובערב להגיע לבית של מרימוביץ', שעשה על האש כיד המלך".
הקבלן ויקטור גניש הביא לבית"ר כוכבי על. "אחרי שירדנו בעונת 1981/2 לארצית, הקבלן גניש הביא לעמדת המנג'ר את שפיגלר ושחקנים בהם שפיגל, שמואל רוזנטל, אבי גולדר, יעקב כהן, שולם שוורץ , טופולנסקי ואחרים. עלינו בתוך עונה חזרה לליגה הראשונה. שיחקתי עם גיורא שפיגל, מהגדולים ביותר בשחקני ישראל, גם שפיגלר חזר לשחק. גיורא היה קורא לי 'המוח'".
היה סיפור בין שפיגלר המאמן לגיורא השחקן.
"התאמנו במגרש האוניברסיטה בתל אביב. גיורא איחר לאסיפה מסיבה מוצדקת מבחינתו, אבל שפיגלר החליט שלא לתת לו לעלות בהרכב הפותח".
אתם עוזבים את המגרש באבו כביר, מקבלים מגרש אימונים ברמת החייל.
"הכסף הכריע, בעיקר כשבתחילת שנות השמונים נדדנו קבוע בין הליגה הראשונה לליגה השנייה. ידעתי שחובה להיות עם מגרש ביתי, אחרת זה יתפרק, התפשרנו על רמת החייל מול מוסך דן בצומת הדר יוסף".
משחק השיא שלך ושל הקבוצה?
"עונת 1986/7, בליגה היינו בתחתית הטבלה, אבל חשנו שאפשר להביא את הגביע לקפה לנצ'נר . עברנו את צפרירים חולון, את מכבי נתניה ובחצי הגמר שיחקנו באצטדיון רמת גן נגד מכבי חיפה עם אבי רן, רוני רוזנטל , ממן, בראיילובסקי, ארמלי וסלקטר. היה לי משחק ענק, מעולה. עשינו 0:0 לאחר 120 דקות, אבל אכזבת ענק בדו קרב הפנדלים, הפסדנו 4:2. הם עלו לגמר והפסידו בפנדלים למכבי תל אביב".
בסוף שנות ה-80 החל עידן הפריחה של ארצי בן יעקב ויצחק שום. "אני ניסיתי לשחק במכבי רמת השקמה, אבל פרשתי מכדורגל בשל פציעה, עברתי להיות מנהל בית"ר תל אביב. היו לקבוצה חמש עונות שיא בפלייאוף העליון. בן יעקב הפך את הקבוצה למשפחתית , יצחק שום הכיר רק כדורגל התקפי עם שערים יפים. הייתה קבוצה נהדרת".
ואז מתחילה הנפילה.
"ארצי בן יעקב עזב את המועדון, מרכז בית"ר מינה את בנצי מורדוב לעמדת היו"ר. היה קשה בלי כספים להחזיק את מגרש האימונים ברמת החייל, הוצאות כבדות של ארנונה, מים וחשמל הביאו להחלטה. קבוצה בלי מגרש ביתי למעשה אינה קיימת, בתום עונת 1992/3 ירדנו לליגה הארצית מהמקום האחרון, עלינו שוב, ב - 1995/6 נשרנו שוב לליגה השנייה, המועדון הלך ודעך לו".
דור האוהדים הוותיקים נמוג. "אין היום דור המשך", הוא אומר בעצב, "הם מעדיפים להיות אוהדי בית"ר ירושלים, הפועל ומכבי תל אביב ומכבי חיפה. כשעשינו איחוד עם בית"ר רמלה אבדה הזהות לחלוטין".
איש התקשורת הוותיק דני דבורין מחזק: "אני גדלתי על סיפורי בית"ר תל אביב של שנות ה-40, שאבא שלי לוניה היה ממייסדיה ב-1934. זה מועדון שניצח את היידוק היוגוסלבית 2:4, וזכה בשני גביעי מדינה. הגיעו אלפי צופים, בהם חיילים בריטים, למגרש המכבייה לצפות בקבוצה המלהיבה. לשמוע שהיא בתחתית ליגה ב', זה לא נתפס. תמיד אפשר להתאושש ולחזור לליגה גבוהה, בימים אלו של מלחמה צריך לקחת הכול בפרופורציה נכונה".
ליאור שחטר ניסה להחזיר את הקבוצה לפסים של פעם?
"שחטר עשה הכול לחזור לימים שעברו, האיחוד תחת מכבי תל אביב עבד טוב בהתחלה, הקבוצה הייתה בצמרת הליגה השנייה, אבל נפלה לדור שחקנים מהנוער של מכבי תל אביב שלא הצליחו להעלות אותה לליגה העליונה".
הוא מביא את שמשון תל אביב כדוגמה. "הבן שלי אורן משמש כמנהל מקצועי בשמשון יחד עם רועי עובדיה, הבן של אבינועם, חינם אין כסף. שמשון בליגה א' בזכות העובדה שיש להם מגרש כדורגל על גדות הירקון. אורן משמש כסוכן שחקנים והוא סוכנו של מסאי דגו".
כסף לקידום כלכלי עשית כשחקן?
"הרווחתי כשחקן בין 2000 לשלושת אלפים דולר לחודש, הם סידרו לי את העבודה בעיריית תל אביב וזה הספיק למשפחה. תראה לי היום כדורגלן בליגת העל ששכרו 2000 דולר לחודש".
ברשותך, פוליטיקה ומלחמה.
"נשארתי בית"רי, אבל אחרי כל מה שקורה אני מתבייש בממשלה ובצורת ההתנהלות הלא טובה שלה".
בנימין נתניהו?
"מנהיג מהגדולים שלנו בכל הזמנים, אבל אחרי המלחמה הוא צריך לסיים את דרכו, זאת לא תנועת החירות של פעם".
את מי אתה אוהד היום בכדורגל?
"אני בית"רי , הולך למשחקי בית"ר ירושלים ומאמין מאוד בדרך של יוסי אבוקסיס".